אזרחי ישראל הערביים - מגדירים עצמם כפלשתינים, וזה נראה לי סביר הוגן ומקובל. אזרחי ישראל הערביים, הרואים עצמם כפלשתינים ומזדהים עם העם הפלשתיני בעזה, יו"ש וירדן - גם זה מקובל.
אבל ערביי ישראל המזדהים עם פלשתינים שהם חמאס, חיזבאללה או משתפים פעולה עם אל-קאידה - שמטרתם חיסולה של מדינת ישראל, חיסולה של היישות הציונית והשמדת ישראל - זה סיפור שונה ודורש התייחסות שונה.
לצערנו הרב, יש נטייה ברורה מצד פלשתינים אזרחי ישראל - לא להזדהות עם המדינה, חוקיה ואורחות חייה ולשאוף להפוך אותה בשלב ראשון, למדינת כל אזרחיה, או למדינה דו-לאומית, כך שיוכלו במהלך השנים הקרובות להשתלט על השלטון באמצעות הרוב הדמוגרפי ולדחוף את היהודים, הציונים לים, ולהפכם למיעוט ואם אפשר להשמידם.
אסור לטעות, יש מנהיגים ערביים חלקלקי לשון ומחשבות זדון שפניהם כאילו לשלום בר-קיימא או יציבות במזרח התיכון. יציבות מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם - שבנויה סביב תקיפת הציונות המעשית, תקיפת הממשל הישראלי וממשלות ישראל - בגבולות ארץ ישראל.
אנשי השמאל והעסקנים הפוליטיים - המאמינים, שנסיגה לגבולות 67, פשרה בירושלים, הסדר באגן הקדוש, הוא הפיתרון לשלום ולהסדר עם שכנינו ועם הפלשתינים שבתוכינו - חיים באשליה מתוקה.
אין ספק, שכוונתם טובה ויש להם תילי תילים של תיאוריות ושכנועים עצמיים בעיקר - שזאת הדרך הנכונה - אך המציאות האכזרית טופחת על פניהם השכם והערב, עשור אחר עשור ודור אחר דור - ומה שיפה באידיאולוגיה זאת הוא - "הקסם שבנאיביות".
סקירה היסטורית קצרה - מצביעה על כך שמאז תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 - בה הומלץ על הקמת שתי מדינות לשני העמים בנוסח: "מדינה יהודית + מדינה ערבית (שימו לב - לא פלשתינית) - ערביי ישראל לא שינו את דעתם עד היום.
לכן דרישת ממשלת ישראל, בראשות נתניהו, להכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים - במקומה ומבוססת לא רק על הרעיון הציוני אלא גם על החלטת האו"ם מ-47.
ואם בכך לא די - אפשר לצטט מדברי דוד בן-גוריון ומגילת העצמאות - ביום ההכרזה על הקמת המדינה בנוסח הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל היא מדינת ישראל - כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית.
אבל, מאז 1947 ועד 2010 ועד... הערבים מסביב והערבים במדינת ישראל - לא משלימים עם הקמת המדינה.
ב-1947 - במקום לקבל את החלוקה - הם החליטו על פלישה מצפון, דרום ומזרח, במטרה לחסל את היישות הציונית ולהתחלק בשלל. הם הכריזו על מלחמה ב-1947 - ועכשיו ב-2010 מאיימים באינתיפאדה חדשה ושכנינו מסביב בראשות סוריה בגיבוי אירן וחיזבאללה מלבנון בגיבוי אירן - מאיימים בסיבוב מלחמה נוסף - אם לא נתקפל, נוותר, נסוג מרמת-הגולן, מיש"ע ואם אפשר מישראל בכלל לקנדה, אוגנדה או אנטרקטיקה.
המסקנה המתבקשת - הפלשתינים, לא מעוניינים בנסיבות הקיימות, הן בשל אידיאולוגיה השגויה שהביאה עליהם אסונות ומלחמות והן בשל חוסר מנהיגות חזקה ואמיצה לבצע מהפך פוליטי דרמטי - להגיע לידי הסדר קבע, זמני או ממושך.
מערביי ישראל - כאזרחי ישראל, היינו מצפים יותר נאמנות יותר הזדהות עם המדינה, חוקיה ומגמותיה ובתמורה אנו מקבלים "טיטול רטוב בפנים" - בנוסח התבטאות במאי עג'מי מנהיגי הציבור הפוליטי והממסד הדתי הפלשתיני.
נאמנות למדינה וחוקיה - אינה דרישה מופרזת ומופרכת. היא מקובלת בכל העולם הדמוקרטי ובוודאי הלא-דמוקרטי.
בארה"ב אחרי חמש שנים של תושב קבע מי שזוכה לקבל אזרחות, עובר טקס השבעה לדגל ולחוקת ארה"ב, נשיא ארה"ב וסגנו הנבחרים - נשבעים אמונים למדינה - אז מה הפסול בדרישה, ואם כל מה שאמרתי לעיל - עדיין לא משכנע, הנה כמה דוגמאות להתנהלות נציגי הציבור הערבי בישראל.
פרט מאשר לבצע פיגוע, עשו הח"כים הערביים בראשות
עזמי בשארה,
אחמד טיבי, א-סנע וחבריהם, את כל הפעולות הבלתי-חוקיות משך השנים האחרונות, ללא מענה, ללא פעולת הרתעה או ענישה מצד מערכת אכיפת החוק.
לומר את האמת, קשה לבוא אליהם בטרוניה, לאחר כל השנים, שבהם צחקו והתגרו בעליל במשטרה, ביועץ המשפטי ל
ממשלה ובבתי המשפט. והכוונה אינה רק ליועץ המשפטי האחרון,
מני מזוז, אלא קודמו, היועץ
אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה דאז, הגב'
עדנה ארבל, גילו אזלת יד חוקתית לטפל בנושא לחקור אותם, לעצור אותם ולשלוח אותם למאסר, כמובן אחרי משפט.
לאורך כל התקופה המדוברת, חברי הכנסת, במיוחד מהימין, אומנם צעקו, בקרו, התרעמו, אך בפועל, לא נעשה הרבה. לא הצליחו לגבש רוב לתיקון החוק או לחקיקת סעיפים רלוונטיים, שימנעו מח"כים, המסייעים לאויב, בביקורים בהרצאות, בכנסים, במאמרים ומברקי עידוד, לפעול כנגד המדינה מוסדותיה ומנהיגיה, דוגמת הביקור של הח"כים בסוריה.
בל ישלה את עצמו איש, מהציבור הישראלי שיש אפשרות ולו הקטנה ביותר, שתצדיק את מעשיהם המופקרים והחצופים. אין כל אפשרות, אפילו בפרשנות המרחיבה ביותר, הליברלית והנאורה, להכניס את מעשיהם תחת כנפי המטריה של חסינות חברי הכנסת.
גרסת הח"כים, יועציהם ותומכיהם מתבססת בעיקרה על הטענה, שהחסינות המהותית שלהם כח"כים, נבחרי ציבור, מעניקה להם חסינות פרלמנטרית, כשהם מטפלים, מייצגים את הציבור שלהם בנושאים פוליטיים שבהשקפת עולמם, גם מחוץ לגבולות המדינה כולל ביקורת ופגישות עם מנהיגים של מדינות, שהן ארצות אויב לפי החוק הישראלי.
אין לטענות אלה שחר ולא בסיס משפטי או מוסרי ענייני. החסינות המהותית, מתייחסת לפעולות הח"כים בייצוג הציבור שלהם בכנסת ובישראל, לאור חוקי ישראל ומגבלותיה. היציאה לחו"ל, לארצות המוגדרות כארצות אויב, או נמצאות במצב לוחמה עם ישראל, היא רק באישור שר הפנים.
ח"כים לא יכולים לקחת על עצמם את ייצוג מדינת ישראל, בעיותיה, פלגיה הפוליטיים בעולם, ללא אישור ממשלת ישראל, משרד החוץ, משרד הפנים, או גוף ממשלתי שאישר להם את המהלך. יתירה מכך, גם גבולות חופש הדיבור, שבהם נאחזים הח"כים הערביים נמתחו במקרים אלה, הרבה מעבר לגבולות המותר הסביר וההיגיון.
אז למה הם ממשיכים במעשיהם ומצפצפים על החוק והמדינה? כי מערכת אכיפת החוק, בראשות היועצים לממשלה, מגלה אוזלת יד, לדוגמא: ההוראה של היועץ (לשעבר) מני מזוז, לחקור את הח"כים עם שובם לישראל, היא כדי לצאת יד חובה ולהשתיק את התקשורת והביקורת הציבורית.
בזמנו כיניתי את המצב השורר בישראל בהגדרה של "דמוקרטיה משוגעת", במקום "דמוקרטיה מתגוננת", כמתבקש במצב הביטחוני משפטי בו אנו שרויים.
רק בפרלמנט הישראלי, יכול להיות מצב אבסורדי, לפיו ח"כ כמו אחמד טיבי יהיה גם יועץ אישי, פוליטי, אסטרטגי של מנהיגי אש"פ/פת"ח, כמו יאסר עראפת, כפי שהיה טיבי בזמנו, ללא תגובה הולמת.
רק בישראל יכולים ח"כים לשבת בכנסת, ולהזדהות בגלוי מעל דוכן הכנסת ובפעילות פוליטית מחץ למשכן, עם אוייבי ישראל ולהשתתף בכינוסים ובעצרות הסתה והתלהמות נגד ישראל מנהיגיה וצבאה, בעזה, רמאללה, שכם ובבירות העולם.
ניקח לדוגמה מקרה קודם בו ביקר אחמד טיבי, ללא רשות ובניגוד לחוק בביירות.
בתוכנית פוליטיקה בטלוויזיה, רואיין ח"כ אחמד טיבי מול ח"כ פרופ' אלדד. ח"כ טיבי שחזר זה עתה מביקור בלבנון, ללא אישור השלטונות, טען בלהט שמבחינתו לבנון אינה ארץ אויב והחיזבאללה אינה ארגון עוין - כשהוא יוצא מתוך הנחה שהיועץ המשפטי לממשלה, לא ינקוט באמצעים משפטיים נגדו, בשל ניסיון העבר ובשל החישוב שמדיניות הריסון והאיפוק כלפי ח"כים מימין ומשמאל תעמוד לו בשעת מבחן זו כמו שקרה גם לעמיתיו לפניו.
הבעיה בהעמדת ח"כים לדין, שעה שהם חורגים בבוטות ובגסות מעקרונות ומסגרות
חופש הביטוי במדינה דמוקרטית - אינו מציאת סעיפי האישום הרלוונטיים - אלא הנכונות לנקוט בהליכים משפטיים מתבקשים.
החוק למניעת טרור - אומר: סעיף 4(א) - אדם המפרסם בכתב או בעל-פה דברי שבח אהדה או עידוד למעשה אלימות...
(ז) העושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו...
בנספחים לפקודת טרור - הוכרזו הארגונים פת"ח, החזית העממית, החמאס, החיזבאללה כארגונים עוינים.
כלומר: סעיפי אישום יש בשפע (גם בחוק העונשים סע' 13) - הבעיה זה, מדיניות, עקביות, החלטיות וביצוע.
איחוד משפחות ונישואין - במסווה של זכות השיבה.
בג"צ בהרכב מיוחד של 11 שופטים, בראשות הנשיא פרופ' ברק, דן בעתירה של ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח ומספר טרמפיסטים נוספים.
העתירה הייתה נגד התיקון בחוק האזרחות, שבא לאסור או יותר נכון להגביל ולסנן את איחוד המשפחות עם הפלשתינים מיש"ע - ירדן ולפעמים אף מארצות אויב נוספות מהסביבה.
וכך אומר: השופט העליון מיכאל חשין, בתשובה לעתירה בה טוענים נציגי עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, שמדובר בחוק מפלה אנטי דמוקרטי וגזעני.
השופט חשין: "הרשות הפלשתינית, היא ממשל אויב, ממשל שרוצה להשמיד את המדינה ולא מוכן להכיר במדינת ישראל". וממשיך כב' השופט ואומר: "נכון שהעם הפלשתיני אינו עם עוין, אבל מדינת ישראל צריכה להגן על עצמה... מדוע שבזמן מלחמה ניקח סיכונים?" ובהמשך: "האם אנגליה ואמריקה לקחו סיכונים מול גרמניה שביקשה להשמידם במלחמת העולם השנייה"? ומסיים השופט במשפט המחץ - "מי שמתחתן עם פלשתינית שיסע לגור בג'נין". והרי לכם בתמצית כל התורה הציונית ביטחונית על רגל אחת.
יש אלמנטים בחברה הישראלית, גם בקרב הציבור היהודי ציוני, שמרוב חשיבות עצמית אינטלקטואלית, מרוב רצון להיות ליברלים עם תפיסת עולם אוניברסאלית, שכחו את ייעודם ובעיקר את ייעודה של הקמת מדינת ישראל.
לא מדינה של כל אזרחיה, כפי שחולמים ח"כ עזמי בשארה ומרעיו, הנוסעים בעולם ותומכים בשונאי ישראל ובמבקשי נפשינו, כמו הסורים, החיזבללה, והחמאס בעידוד ובמימון אירני.
מדינת ישראל הוקמה ויועדה להיות מדינת העם היהודי הציוני - כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי עם צביון יהודי ציוני - שבה גם המיעוטים ימצאו את מקומם, בשוויון ובצורה דמוקרטית על כל זכויותיה, בתנאי שיהיו נאמנים למדינה, לחוקיה ולא יפגעו או יחתרו תחת ביטחונה.
נושא הזחילה האיטית של "זכות השיבה", במסווה של איחוד משפחות או נישואין, חלקם לבטח פיקטיביים בין אזרחי ישראל לבין פלשתינים מירדן, יש"ע או עזה - אינו חדש.
כבר בתקופה כהונתו של שר הפנים אלי ישי (בקדנציה הקודמת) וממשיכו פורז ממפלגת שינוי, טופל הנושא בהיבטים חברתיים, דמוגרפיים ובעיקר ביטחוניים בצורה רגישה, מחד לצד ההומניטרי שבסוגיה ומאידך בסיכון הביטחוני, שהתגלה בסדק שנוצר בחוק האזרחות.
המצב הגיע לכדי כך, שהרשויות הרשמיות, נבהלו מהנתון של לפחות 300,000 פלשתינים, הצליחו בעזרת תרגילי נישואין, איחוד משפחות - להיכנס לארץ ולהתיישב בה. השב"כ התריע על הסכנות במיוחד לאחר שהתברר שחלקם שיתפו פעולה עם "מתאבדים" אם על-ידי עזרה בהסעה, הלשנה, מציאת מטרות לפיגועים ובחלקם אף בהשתתפות אישית פעילה בפיגועים.
התיאוריה של עיתון הארץ ותומכיו - כפי שהתפרסמה בכתבה בעיתון הארץ היא מתכון למחיקת זהותה הציונית יהודית של המדינה - כפי שהוגדרה במגילת העצמאות. קשה להבין, איך אזרח ישראלי, במעמד ציבורי כה חשוב, כמו עורך עיתון - מרשה לעצמו לקחת אחריות לאומית ציונית ולנסות לעטפה בתיאוריה כושלת של מיזוג בין העמים, על-ידי נישואין מעורבים, כאלמנט לקידום והשגת שלום.
קשה להבין איך אפשר לתרגם, שאיפות לאומיות פלשתיניות, של "זכות שיבה" במונחים של הרצון להשמיד את הישות הציונית, או כשלב ראשון נוסח ח"כ עזמי בשארה ליצור מדינת כל אזרחיה, עם שאיפה לרוב פרלמנטרי ושלטוני פלשתיני - לתוכנית שלום בין העמים.
על בג"צ לשקול את עיקרון "חוק יסוד
כבוד האדם" של העם היהודי, על-רקע מגילת העצמאות שהקימה מדינה יהודית ציונית לעם ישראל בארץ ובגולה - ולהעדיף את ביטחונה, שרידותה חיותה ועתידה מעל שיקולים אחרים.
נראה אכן ששופטי בג"צ, אומנם באיחור, הבינו לאור ההתפתחויות באיזור, שהתנאים השתנו לרעת ישראל ושביטחונה וקיומה אכן עומד לדיון ויש לחזק את היסודות הציוניים דמוגרפיים, כדי ליצור מדינה עם רוב יהודי, שתוכל להגן על עצמה וקיומה.
החלטות קודמות של בג"צ, כמו בג"צ ג'נין ג'נין, בו התירו הקרנת סרט שקרי, עם עובדות מעוותות ומפוברקות הפוגעות בתדמית צה"ל, חייליו ומפקדיו, על מזבח העיקרון של חופש הדיבור והיצירה, או בג"צ "בשארה", בו קבעו שנסיעותיו בסוריה ולבנון פגישותיו עם שונאי ישראל מובהקים, כמו מנהיגי ארגוני המחבלים, והסתופפות בחברתו של שיך נסרללא ודומיו, תוך תמיכה בעמודותיהם נעשו במסגרת תפקידיו כח"כ בכנסת ישראל.
החלטות מקוממות אלה, שהליברליזם האוניברסלי נוזל מהם, למרות שפגיעתם רעה בדמוקרטיה הישראלית וביטחונה - אולי מתחילה להיבלם, ואולי עליית החמאס בעזה ויש"ע והצהרותיהם על השמדת ישראל ואי-קבלת קיומה כמדינה - עשו סוף-סוף את שלהם.
לסיכום, המצב עגום למדי. מדובר במנהרת זמן קדימה שקשה לראות את קציה וקיצה ובוודאי את האור שנמצא אי שם. ולכן - רק עמידה איתנה של העם היושב בציון, ואמונתו בצדקת דרכו להיות עם חופשי יהודי, דמוקרטי, ריבוני בארצנו, יביא אותנו לחוף מבטחים - גם אם יהיו מלחמות ורעידות אדמה פוליטיות, כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
ולסיום, נבואת זעם עתידנית הזמן בניגוד לדעה המקובלת, פועל לרעת הפלשתינים. כיום, למרות הזמן שאבד, עדיין ניתן להגיע להסדר קבע או זמני - בגבולות ביטחון סבירים לשני הצדדים, כאשר גושי ההתיישבות הגדולים שייכים לישראל.
ככל שהזמן עובר - יש יותר ויותר התיישבות ביש"ע, ברשות או בלי, מאחזים חוקיים או לא חוקיים, יתפשטו בהדרגה והשטח של הפלשתינים ילך ויקטן.
האיומים באינטיפדות ומלחמות - פועלים לרעתם ופרט לקורבנות יפסידו גם שטח וגם זמן.
תזכרו - מי מנבא כאן ראשון באתר.
והערה לסיום: למרות מה שחלק מהציבור חושב או רוצה, אנחנו לא המדינה ה-52 של ארצות הברית.
