בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
נשיא - יכול או לא יכול לחטוא?
|
נשיא, בחיר העם, מנהיג, שנבחר על-פי תכונות מיוחדות, האם אדם כזה יכול לטעות, ועוד לחטוא?
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהוה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" ונשאלת השאלה, וכי נשיא, שליט העם, טועה? ולא רק טועה - אלא חוטא? הרי בתקופת קדם, נשיא / מלך / שליט היה רם ונישא מכל אדם, בכיר ביותר, ולעיתים אף אלוהה, כפרעה, על פיו יישק דבר, אין עוררין, אין אופיזציה, אין בג"צ ועיתונות חוקרת. האם נשיא יכול לחטוא? כל תפקיד ציבורי מחייב בחינה של האדם עם עצמו. עד כמה הוא "נקי כפיים ובר לבב", ועד כמה מסוגל הוא באישיותו לשמש דוגמה אישית. אנו, אנשים פשוטים בהתנהלותנו היומיומית, מתקשים להודות שטעינו. אם בעבודה, אם בוויכוח עם בת הזוג, או בחינוך ילדינו. קשה לנו להודות בטעויות. קל וחומר מנהיגים, במיוחד מנהיגים נישאים בעלי כוח רב וסמכויות רבות היקף. עם זאת, תורתנו הקדושה מודעת היטב לעובדה שגם נשיא, מורם מעם, שנבחר בוודאי על-פי תכונות מצוינות, יכול לטעות ואף חלילה, לחטוא. אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אך לא כל המנהיגים ממהרים להודות בטעותם. לדוגמה - שאול. כאשר שמואל בא להוכיח את שאול על חטאו, תגובתו הראשונה של שאול למראה שמואל, היא "ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'". כלומר, אין הוא מודה שיש בעיה כלשהי בהתנהגותו וטוען שקיים את הציווי. גם לאחר ששמואל מוכיח אותו מפורשות - "ולמה לא שמעת בקול ה', ותעט אל השלל" - עדיין, שאול אינו מודה בחטאו ותגובתו "אשר שמעתי בקול ה', ואלך בדרך אשר שלחני ה'... ויקח העם מהשלל...". כלומר, שאול עדיין טוען שנהג כראוי, ומעביר את האחריות לעם. רק לבסוף, כאשר מתבטא שמואל במלוא החריפות - "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך", מכיר שאול בטעותו ומודה בחטאו - "חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך", ועונשו היה שלילת המלכות ממנו ומזרעו. אולם עדיין, עצם העובדה שישנם אנשים שמעזים להוכיח את השליט, והוא בתורו מקבל את מרותם ומודה במיוחס לו - היא בהחלט חריג בתקופת קדם. עם זאת, יחסי הנשיא, השליט עם העם, הם דו-סטריים. שלא כמו במקומות אחרים, כאן, הנשיא נזקק לתמיכת העם. רב הונא מלמד אותנו פרק בהלכות שלטון, נשיאות ומלכות. גם מי שנבחר על-ידי הקב"ה ונמשח על-ידי נביא כדוד המלך, עלול לאבד את מעמדו כ"נשיא"-"מלך" מבחינה הלכתית. ברגע שהעם אינו מקבל את מלכותו ואינו מכיר בשלטונו, הוא מאבד את שלטונו. רב הונא לומד זאת מכך שהכתוב מונה למלכות דוד רק ארבעים שנה למרות שאורכה המדויק של מלכותו היה ארבעים וחצי שנים (שבע וחצי שנים בחברון ועוד שלושים ושלוש שנים בירושלים). להיכן נעלמה חצי השנה? לדעתו, זו התקופה של מרד אבשלום, הזמן בו לא הכיר העם בדוד כמלכו. רבי יהודה הנשיא אומר: "דור לפי פרנס". אם ראית דור שמנהיגיו גדולים וצדיקים - זכות הדור היא; אם ראית דור שראשיו דלים וריקים - אשמת הדור היא. לכן, "אם הכהן המשיח יחטא", סימן הוא ש"לאשמת העם" - העם אינו ראוי למנהיג טוב יותר. כלומר, "פני הדור כפני הכלב". ובימינו... יהי רצון שנזכה למנהיגים ראויים, אשר יידעו להכיר בטעותם ולתקן את דרכם, ויובילונו לחיים שקטים, שלווים ובטוחים בארצנו.
|
תאריך:
|
18/03/2010
|
|
|
עודכן:
|
18/03/2010
|
|
מני ישי
|
נשיא - יכול או לא יכול לחטוא?
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
אליהו חיים
|
18/03/10 11:59
|
|
התקשורת, על כל גווניה, מכונה "המעצמה השביעית". כוחה אדיר-השפעה על כל התהליכים המתרחשים בעולם הדמוקרטי (בעולם הדיקטטורי לא קיימת בעיה - כי בו כמובן אין תקשורת במובן המקובל של המילה). משום כך - שליחיה של מעצמה זו - העיתונאים, הם הם קובעים סדר יום, כלומר: ברצונם יהללו וימליכו, וברצונם ישפילו ויורידו ממשלות. הליך זה הוא למרבה הצער לא דמוקרטי בעליל - באשר אינו מייצג גוף או פרטים נבחרים. אבל זה המחיר אותו משלמים האזרחים ע"מ לְשָמר את חופש הביטוי - וטוב שכך. הבעיה היא שלאותם גופי תקשורת ענקיים, כמו גם לשלוּחיהֶם, אין כל אחריות מעשית לגורל מדינה ותושביה. במילים אחרות: מעל כל בימה, יכול כל עיתונאי לבקר, לנזוף, לשלול, לתת עצות, להתחזות כבעל מידע סמוי ואמין (שברגיל נמסר לו על-ידי בעלי עניין), לעתים גם להשתמש בכינויי גנאי - וכל זאת מבלי לתת אחריות, מלבד למולך "הרייטינג".
|
|
|
|
|
|
תולדותיו של המושג 'טמא' מלמדות על סיפורה של החשיבה האתית היהודית מראשיתה. המצורע שבגופו נתגלה נגע מנודה אל מחוץ למחנה, בגדיו פרומים וראשו פרוע, והוא קורא "טמא! טמא!". כך, הסכנה במגע עם המצורע הופכת באחת, אי שם מחוץ למחנה, לסכנה לחברה. המצורע מוכתם ערכית. ומה נאמר על מעמדה של האשה, המסומנת כנשאית קבועה של טומאה היוצאת מגופה? אך האם ניתן בכלל להפריד בין אי הנחת שלנו ממצב גופני מסויים אליו נקלע אדם ובין ייחוסם של ערכים דתיים ומוסריים למצב זה? גלגולו של המונח 'טמא', המצוי בשדה שבין הגועל והדחייה ובין ההאשמה, מגלם את ההתמודדות עם בעיה קיומית זו. ספר 'ויקרא' מציין את רשימת בעלי החיים הנחשבים לטמאים. הספר מפרט גם את המצבים הגופניים ההופכים אדם לטמא. המחנה מאורגן סביב למשכן, מקום שכינת האל, והמיפוי המדויק של סוגי הטומאה מיועד כל כולו להגן על הקודש ועל נוכחות האל. מאחר שהטומאה שבמחנה מטמאת את המשכן מרחוק, נדרש טקס ניקוי שנתי ביום כיפור, 'וכן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם' (ויקרא טז, 16). אם כן, אותה טומאה פיזית, שהיא טבעית ובלתי נמנעת - נידה, יולדת, מת וזב - מרחיקה את האל. היא דוחה אותו. זוהי מערכת אקולוגית ששורשיה קדם מקראיים והם מתייחסים למאבקים בין כוחות קוסמיים ודמוניים. עקבותיהם ניכרים, למשל, בטקס שילוח השעיר לעזזאל (שאלוהותו טושטשה בנוסח המסורה, שם הפך לעזאזל) ביום הכיפורים אל הטומאה השוכנת בעולם התחתון. במערכת זו גם החטאים מהווים סכנה: הם יוצרים טומאה המאיימת על המקדש ומרחיקה את השכינה: 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה' (במדבר לה, 34).
|
|
|
יסוד מעניין בתורת הקורבנות, הנפתחת בפרשת השבוע, הוא היותה מסורה במידה רבה ליושרו של האדם. חלק ניכר מן הקורבנות מובאים על חטאים שרק החוטא עצמו יודע על קיומם. קחו לדוגמה את החטאת: מי שחילל שבת בשוגג, למשל, הוא שצריך להביא קורבן זה. לעיתים קרובות העבירה תיעשה בפרטיות ובלא עדים; רק ליבו של החוטא, הנוקפו על חטאו, יגרום לו להביא את הקורבן.
|
|
|
שלוש מאות אלף מצות, עשרות אלפי בקבוקי יין, מאות-אלפי ביצים קשות, טונות של גפילטע-פיש, חרוסת, מרור ומאסות של קניידלעך ובשרים הם רק חלק מהקולינריה השופעת שתגדוש בחג הקרב ובא למעלה מאלפיים סדרי-פסח ציבוריים ברחבי העולם.
|
|
|
|