ראש ממשלה בפרשת דרכים

נוסף על העלבונות היה בשיחת הנזיפה של קלינטון גם איום לפגוע בסיוע הביטחוני לישראל, והתקשורת הישראלית העוינת הוסיפה ורמזה, שאמריקה "תעניש" אותנו גם בחזית האירנית. האיומים האלה הם באקדח ריק. אילולא בנו על ההנחה בדבר אופיו הרופס של נתניהו, אילולא היו בטוחים שהוא יתקפל, כל התרגיל הזה, של הלם פסיכולוגי, לא היה עולה בכלל על דעתם. וכי מה רוצים לספר לנו, שלסעודיה, לנסיכויות המפרץ ולמצרים לפתע לא איכפת יותר שלמחמוד אחמדינג'אד תהיה פצצה אטומית, אך ורק מפני שהעליבו כאן כביכול את ביידן? ואמריקה תוותר על המשענת הצבאית הבטוחה היחידה שיש לה באזור - בגלל בנייה לחרדים ברמת שלמה?

וכל זה, כאשר בנובמבר תתקיימנה בחירות לקונגרס ולסנאט, שבהן סיכויי הדמוקרטים של אובמה נראים רעים, ורק חסר לו להפסיד גם את הקול היהודי שניתן לו בלמעלה מ-70% בבחירות הכלליות, מול פחות מ-50% באוכלוסיה הכללית!

אמור מעתה, שכל ההתנפלות הפסיכולוגית הזאת היא הימור על חולשתו של נתניהו, לחלץ ממנו עוד לפני המו"מ את ירושלים, את גבולות המדינה הפלשתינית ואולי גם איזה בקשיש בצורת שחרור מאות או אלפי מחבלים כלואים.

המזוכיסטים בתקשורת העוינת שלנו עטו בשקיקה על הזדמנות הפז הזאת להשתלח בבנימין נתניהו על ההחלקה, שאכן לא הייתה צריכה להתרחש וראוי היה להתנצל עליה, כפי שאכן עשו. אולם השדרנים העוינים, כמו האמריקנים, ידעו - והילרי קלינטון הודתה בכך - שנתניהו הופתע לחלוטין מן הדיון בוועדה המחוזית ומפרסומו. למרות זאת, נורו כל החיצים המורעלים במכוון היישר אל נתניהו. תומס פרידמן, כתבן החצר של הממשל האמריקני, במאמר ב"ניו-יורק טיימס", הרשה לעצמו לכנות את נתניהו "נהג שיכור" והתקשורת הישראלית מחאה לו כפיים - כמו שהקהל המטומטם באוניברסיטת תל אביב פרץ במחיאות כפיים בהמיות כאשר ביידן דרש לקרוע מאיתנו את ירושלים. פגיעה אישית מכוונת ביצע גם דובר משרד החוץ האמריקני, קראולי, כשכינה את ראש ממשלתנו "ביבי" נתניהו, ומשנשאל האם במכוון קרא לו כך, השיב: זו בחירת המילים שלי. כלומר, הזלזול מכוון.

מדוע בחרו בנתניהו? סימנים מוקדמים הופיעו בתקשורת הישראלית העוינת זה כמה זמן - רמזים עמומים על אכזבת שמעון פרס מנתניהו, על התקררות היחסים עם אהוד ברק, נימות לעגניות אצל כתבני השמאל. וכל זה למה? מפני שנתניהו כביכול "לא סיפק את הסחורה", לא מילא אחר הרמזים והקריצות שלו 'שעוד יופתעו לראות', עד כמה ירחיק לכת בוויתוריו ובנסיגותיו. בין אם אכן נתניהו כך הבטיח ובין אם רק נדמה להם - התסכול חילחל עד לממשל האמריקני, ושם החליטו ללכת על-פי הפרופיל הפסיכולוגי של נתניהו שהכינו לעצמם, לפיו האיש הוא לחיץ, חלש, נוטה לפאניקה ומתקפל. והכל, בתנאי שההתנפלות עליו תהיה אישית, דורסנית וברוטאלית ככל האפשר, ותאיים על שלטונו. ואכן, הילרי קלינטון בראיון ל-CNN לא היססה לומר זאת בפירוש: "מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה בסכנה". ובמילים אחרות: אנחנו נסכן אותו!

אוי לנו, אם הניתוח הזה נכון ואם נתניהו יתנהג כפי שהגורמים העוינים בבית הלבן ובתקשורת הישראלית מצפים ממנו. על התקשורת הנבזית הזאת מתבקש להעיר עוד, שבכל מדינה אחרת, ראש ממשלה המותקף בארסיות כזאת על-ידי מדינה זרה, היה זוכה לגיבוי חם מצד כלי התקשורת של ארצו, במיוחד כאשר ברור בעליל שהקורבן האמיתי בסיפור הזה אינו ביידן כי אם הוא, שלא עשה כל דבר רע והצרה הזאת פשוט נפלה עליו. תחת זאת, עדת הכלבים המקומית חברה ללהקת הזאבים הזרים שבאו לטרוף את ראש ממשלתה, ועל מה? על "פשע" שמירתו על בירת ישראל.

עם זאת, יש מקום לביקורת על נתניהו, אולם מן הכיוון ההפוך: הוא בעצמו הביא את הצרה הזאת על עצמו - ועלינו - על-ידי מעשיו ומחדליו. פעמיים חטא נגד האינטרס הלאומי ונגד בוחריו - באימוץ המדינה הפלשתינית ובהקפאת ההתיישבות ביהודה ובשומרון. לולא הקפיא את יו"ש, איש לא היה דורש ממנו להקפיא את ירושלים! יתרה מזאת, גם את המדינה הפלשתינית נתן וגם את היישובים הקפיא - כאתנן לאבו מאזן, לשדלו לבוא למו"מ על קריעת ארץ ישראל מן העם היהודי. אלא, שבהציגו תדמית של מתקפל סדרתי, הזמין במו ידיו את הסחיטה הבאה, אותה הפעילה עליו שרת החוץ קלינטון בנזיפה טלפונית בת 45 דקות. העיתוי האומלל של פרסום ישיבת הוועדה המחוזית, אמרה לו, כבר אינו עוד הבעיה, ולא ניתן לך לצאת מהעניין בזול עם התנצלות זו או אחרת. עכשיו אנחנו דורשים בשביל אבו מאזן את כל הסחורה, ועוד בטרם יחל המו"מ אתה תיתן בפועל מראש את כל מה שהפלשתינים דורשים לקבל בסוף. אבו מאזן ביקש לקבל ערבויות אמריקניות שיבטיחו לו את תוצאות המו"מ, ואנחנו נביא לו אותם חתומים על ידך:

א. הקפאה גמורה בירושלים כמו ביהודה ובשומרון, כולל, כמובן, ביטול ההליך של רמת שלמה.

ב. ההקפאה, גם בירושלים וגם ביו"ש, לא תהיה לזמן מוגבל, כי אם לכל תקופת המו"מ.

ג. נסיגה מן העמדה ש"שיחות הקרבה" יעסקו רק בנוהל וקבלת העמדה הערבית, שכל הנושאים המהותיים יעלו כבר בשיחות העקיפות: אתם תתחייבו על גבולות המדינה הפלשתינית ואם לא תגיעו להסכמה בעניין החזרת כל הפליטים או אופייה היהודי של ישראל, וכאלה - הם כבר יחזיקו בכיסם את הסכמתכם למדינה הפלשתינית וגם לגבולותיה (וממילא מגורשיה היהודים ויישוביה החרבים).

וכל זה - על השולחן מיד, תמורת הפסקת ההתקפה הפרועה על נתניהו מכל העולם - מן הקוורטט, מטורקיה, מירדן, ממצרים, מן האיחוד האירופי - ממי לא? והכל מתוזמר מוושינגטון, ובמקביל גם המתקפה הנבזית מצד האופוזיציה, עם הגברת ציפי לבני בראש, כששאול מופז, "הג'נטלמן" שנתניהו כה משתוקק להחזירו לליכוד, מזנב אחריה.

לא נותר אלא לשאול איך יגיבו בליכוד, איך ימכור נתניהו לבני-את-בוגי מכירה כללית כזאת, והאם תחזיק הקואליציה שלו מעמד? הכל הגיעו לרגע האמת. נתניהו עם עצמו, הליכוד עם עצמו, וגם שס וישראל ביתנו והמפד"ל. מבחינה זאת, אולי מוטב כך, שסוף-סוף נשתחרר מן השקרים, הספינים, הטריקים והשטיקים.

אלא, שכאן פוגש אותנו מחדל אחר של נתניהו, שתיקתו התמוהה של הטוב שבנואמים שלנו. מפני שמרגע היבחרו של אובמה היה ברור שהתמודדות היא בלתי נמנעת ולא תיתכן כל פשרה, כי הערבים אינם יכולים לקבל פחות מהכל ואובמה הוא חותמת הגומי שלהם. לכן, מי שלא היה מוכן לוותר על ירושלים ולהחזיר את הפליטים ולהציב צבא בינלאומי על הקו הירוק שישלול מאיתנו את שארית הריבונות - היה חייב להיאבק בגלוי על האמת שלו: על אמת הזכות היהודית על ארץ ישראל, על תוקף זכותנו ההיסטורית לירושלים, על זכויות האדם של למעלה מ-600,000 יהודים שהשטח שהיה כבוש על-ידי ירדן 19 שנים קצרות הוא היום הבית שלהם.

יש לישראל המון ידידים באמריקה (כמעט 70% מן הגויים הביעו בסקר את תמיכתם בישראל, לעומת פחות מ-10% שצידדו בערבים ובאוהדיהם). גם יהודי אמריקה לא כולם "שלום עכשיו" ו"ג'יי סטריט" [j street] (שכבר הספיקה להצדיק את המסע האמריקני נגדנו), וגם באירופה יש לנו ידידים, יהודים ולא-יהודים. בארה"ב בלבד, ידידינו הנוצרים האוונגליקנים מונים עשרות מיליונים!

אבל אל כל אלה - מישהו צריך לדבר ולהביא בפניהם את ה"קייס" שלנו! כי גם אם יש לך פוטנציאל של מחנה, הוא לא יקום אם לא יימצא מי שיאמר 'אחריי'! גם רוב רובו של העם בישראל, שבחירות אחר בחירות, סקר אחר סקר, מוכיח שהוא לאומי ופטריוטי, מחכה לאות, וכך גם מאות חברי קונגרס וסנאט בארה"ב שהיו עומדים לצידנו בגלוי, לו רק נתנו להם מכאן סימן כלשהו. נוכח השתיקה מירושלים כבר נאמר שם, שהם אינם יכולים להיות יותר קתולים מן האפיפיור.

ונתניהו, דווקא הוא, יודע מה ואיך צריך לומר יותר טוב מכל אדם אחר בתוכנו, ויעיד על כך ספרו "מקום תחת השמש", בו כתוב - הכל.

אבל נתניהו שותק. הערבים מפיצים יומם וליל את השקרים והזיופים ההיסטוריים שלהם, וישראל הרשמית - שותקת. הם טוענים ל"זכות" ואנחנו משיבים ב"ביטחון". גרוע מזה - ברגע שראש הממשלה הסכים להקים בארץ ישראל מדינה פלשתינית, עצם ההסכמה ניטרלה את תביעת הזכות היהודית, כי איזה עם מקים לעם זר מדינה בארצו שלו? הם - שעמם מלאכותי ותביעתם מצוצה מן האצבע, תובעים את "זכותם" בקולי קולות, ונתניהו לעומתם - מתפתל, מתחמק, מתחכם ובעיקר שותק, כאילו באמת הם הינם בעלי הזכות ואנחנו גזלנו אותה מהם - כגנבים בלילה. בשנות ה-40' פרסם הסופר ארתור קסטלר את הרומן "Thieves in the Night" - "גנבים בלילה", בו תיאר את הוויכוח בתוך היישוב היהודי, כיצד צריך היהודי לשוב אל ביתו - "קוממיות" או "כגנבים בלילה". אצל אנשי האצ"ל - אבותיו הרוחניים של הליכוד, מפלגתו של נתניהו - ראה קסטלר את גישת הקוממיות.

עכשיו, מול הסחיטה-באיומים האמריקנית, נתניהו ייאלץ לבחור, להחליט, לצאת מתוך אזור הדמדומים. אם להיכנע, אז עד הסוף - ואם לא, אין מנוס מלעמוד במלוא הקומה, קומתנו, מפני שגנבים בלילה אין יכולים לקרוא למחנה, לקבצו ולהובילו. אם חלילה גם לעת הזאת, כשלא נותר אפילו סנטימטר רווח להתחמק, נתניהו לא ייענה לצו השעה - סימן שאינו מנהיג.

הגורל מתדפק על דלתו - האם ייענה?