בסיכום ההשוואה שהוא עורך בין ה-Sitzkrieg של צרפת ב-1940 ובין ישראל של תש"ע (2010)
מציב דמיטרי רייזמן את השאלה: "צבא חזק ביותר באזור ערב המלחמה, הינתקות, גנרל שהוא גיבור לאומי לשעבר העומד בראש מערכת הביטחון ומטיף להימנעות מלחימה ולמזעור האבידות, קונספציית המגננה וקו "הגדר", שמאל קיצוני המניע את ה"מאבק למען השלום" בהנחייתם ובמימונם של גורמים עוינים מחו"ל, ציבור רחב הנסחף לתוך מערבולת של "תהליך שלום", ניוון ערכִּי וייאוש בקרב חיילים ואזרחים - האם אלה הם אבני הדרך של המלחמה "המוזרה" הבאה?".
לכאורה, ההשוואה בין צרפת של אז לישראל של היום משכנעת - עד שנבדקים מרכיביה.
על הנייר אכן היה צבא צרפת ב-1940
הצבא החזק ביותר באזור ערב מלחמת העולם השנייה. אלא שעל הנייר צה"ל נחות בהרבה ביחס לכוחות הניצבים לעומתו. עוצמתו של צבא מצרים לבדו גדולה מזו של צה"ל. ואם מוסיפים לו את הכוחות של סוריה, חיזבאללה, חמאס ושל הרשות הפלשתינית, הרי שנחיתותו של צבא ישראל גדולה אף יותר, וזאת מבלי לכלול את העוצמה הטילית של אירן. אך מה שאינו בא לביטוי על הנייר הוא איכותם של הכוחות. חלק הארי של אנשי צבאות האויב הם אנאלפאבתים שגויסו על-ידי שלטון עריץ, הסובלים ממחלות שונות ביניהן אנמיה בינונית עד קשה. הקצינים מהווים שכבה חברתית מופרדת ושנואה חסרת נאמנות לחיילים. מכאן שאין כל דמיון בין האיכות של חיילי האויב הערבי לבין זו של חיילי הוורמאכט הגרמני.
יציאת צה"ל מרצועת עזה
בהינתקות קשורה לעובדה, שהישוב היהודי בחבל עזה היה מבוסס על חסימה חסרת טעם של נתיב ההגירה מן הרצועה החוצה לסיני. עם נטישתנו את חצי האי סיני, לא נותר שום היגיון בשליטתנו בגוש קטיף. להיפך, השארת הרצועה בידי ישראל, על מיליון הערבים צמאי הדם שבה, הייתה החלק הערמומי ביותר במלחמת הדיפלומטיה של הנשיא המצרי אנוואר סאדאת, ועל כן ה"הינתקות" רק השלימה את המהלך הטבעי של חוזה ה"שלום". עם כל הכבוד לחמאס, מבצע "
עופרת יצוקה" הוכיח שהוא אינו הוורמאכט, אפילו לא בערך.
אילו התייחס רייזמן במאמרו
לקונספצייה המגננה הצה"לית במלחמת יום כיפור - ניחא. אבל כיום צה"ל אינו עוסק במגננה כלל ועיקר, אלא בפעילות יזומה. נגד הרש"פ, חמאס, נגד חיזבאללה, ואף נגד סוכנים בחו"ל, מתנהלת מלחמה בלתי-פוסקת של איסוף מודיעין ולוחמה זעירה, מן האוויר, הים והיבשה. גם הריסת הכור בדיר-א-זור אינה מעידה על מדיניות של מגננה. בעוד שעל-פי חוק והסכם יכלו הצרפתים ב-1940 למנוע את ההתעצמות הגרמנית, ישראל מנועה מכך היות שההתעצמות הצבאית נגד ישראל נעשית על-ידי מדינות שהן לכאורה ידידותיה - ארה"ב המעצימה את מצרים ורוסיה המעצימה את אירן, את סוריה ואת חיזבאללה. כלי הנשק המפותחים בישראל הם כלים התקפיים, הכוללים חליפות הגנה פעילה לצורך המשך המתקפה. מדיניותה של ישראל כיום אינה נובעת מתפיסת מגננה, אלא נעוצה באילוצים מדיניים של היות ישראל מדינה קטנה, שבסיס קיומה כמדינת רווחה מודרנית מותנה בקשרי החוץ שלה עם העולם ה"נאור".
שמאל קיצוני אומנם ישנו אצלנו. אולם מהי השפעתו האמיתית על דעת הקהל? אבן בוחן טובה הוא יחסו של הציבור בישראל לנשיא בראכ חוסיין אובמה. השמאל הקיצוני, שאובמה הוא בחירתו, האליל אותו מעל ומעבר לכל מנהיג אחר מאז ומעולם. והתוצאה? רק 6 אחוז מן הציבור הישראלי מביע אמון באובמה. רוצה לומר, השמאל הקיצוני, על-אף צעקניותו ושליטתו באמצעי התקשורת, אינו משכנע איש, ובוודאי אינו מהווה גורם במדיניות. עוד לא ראינו שביתה בתעשיה האווירית על-רקע ה"שלום" הממשמש ובא, כמו זו שתוארה במאמרו של מר רייזמן. ובאשר לציבור הרחב, ובכן זה נתן את תשובתו בבחירות האחרונות, עת זכתה מפלגת ה"שלום" בשלושה מנדטים בלבד.
לעומת
הניוון והייאוש ששררו בצרפת, והמוכנות לחיות תחת שלטון זר ואף לשתף עימו פעולה, "סובל" צה"ל היום מעודף מוטיבציה, עד כדי קושי במילוי שורות התפקידים ההכרחיים במערך התומך בלחימה. הערכים של אהבת המולדת והמוכנות להקרבה גבוהים היום משהיו אי-פעם, ומעשי גבורה נרשמים בכל אירוע לחימה, בעוד בריחה מפני האויב כלל אינה עולה על הדעת. איש גם אינו מציע חיים תחת שלטון ערבי, ולכולם ברור שחלוקת הארץ בשלום אינה אלא סיסמה ריקה מתוכן, וכפי שהגדיר זאת אחד מאבירי התקשורת השמאלנית בשידור בוקר - לכולם ברור ששיחות השלום הן "חנטריש". ההוכחה היא הדמוגרפיה היהודית שעולה כפורחת, ללא צורך בריבוי נשים ובשאר טכסיסים ותעלולים שבהם נוקטים הערבים. לכן כל השוואה לצרפת 1940 אינה במקום.
הסיבה לכך שצעדים של ממש אינם ננקטים כיום נגד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל אינה נעוצה בייאוש, בניוון, בשמאל או בימין וגם לא בגנרל זה או אחר. ההסבר נמצא בגרעין - הגרעין האירני הוא האיום הקיומי על מדינת היהודים וכל המשאבים מופנים לסיכולו. הוא אינו דומה כלל ועיקר לסיכון שהיה מוכר וידוע לצרפת של 1940. כל הסיכונים האחרים תלויים בהחלטה ולא ביכולת. ואילו היכולת לסכל את הפצצה השיעית היא המוטלת בספק, וכאשר תסוכל - יתפרץ הגיהינום שסופו מי ישורנו. זוהי הסיבה לכך שהכל נדחה - עד לסיכול.
