שבע-שמונה שנים לקח לו לצה"ל עד שיצא למיתקפה עזה ברצועת עזה, כגמול על שנים של התגרות פלשתינית, רצח עשרות אזרחים והרס ביישובי עוטף עזה. שבע-שמונה שנים, עד שאפסה הסבלנות.
העולם, מסתבר, לא התרשם מהאיפוק הישראלי היחסי, מכושר הספיגה שלנו, שספק אם היה לו אח ורע בתולדות העמים. העולם בקושי קם לגנות את משגרי הטילים והרקטות לעבר הנגב. אותו עולם בצביעותו, כמובן חש לגנות את ישראל ברגע שיצאה להכות בחמאס עם "
עופרת יצוקה".
כאשר עוד הייתה ישראל בגדר "כובש" בעזה, תלו הכל את ירי הרקטות והקסאמים בעובדת הימצאות ישובים ישראלים ברצועה. תפנו התנחלויות - אמרו לנו אז ואומרים לנו היום - והכל יבוא על מקומו ב
שלום ובהסכם שלום. ישראל ביצעה את ההינתקות הכואבת - וכלום. לא הפלשתינים התרגשו ולא העולם התרשם.
יתר על כן, ההתגרויות גברו, אלא שעתה כוונו לא לעבר גוש קטיף ויישובי צפון הרצועה, שנימחו מעל פני האדמה, אלא לעבר שטח ישראל, בליווי יללות של ראשי הצפע החמאסי על מצור, על רעב, על כיבוש נמשך.
"עופרת יצוקה" הנחיתה מכה קשה על רצועת עזה, אבל החמאס שרד אותה, ממשיך להרים ראש ולשחרר הכרזות שנאה ארסית, גם בעידוד הלחץ הוושינגטוני על ישראל. אחרי שקט-יחסי בן כשנה, שוב טיפטוף של קסאמים לכיוון ישובינו. בינתיים - טיל פה, טיל שם, מעין גישוש שנועד לבחון את מידת סובלנותנו ואת מידת תגובת העולם לחידוש האלימות מן הרצועה.
החמאס ושאר האירגונים הפעילים תחת חסותו, יכולים לרשום לעצמם נקודות זכות במבחן המחודש, שבו הם מעמידים את ממשלת ישראל. הנפילות של הימים האחרונות, הפועל התאילנדי שנהרג מפגיעה ישירה בחממת-עבודתו, עשויים לנטוע בלבם תחושה, שהנה שוב מתחילות שבע-שמונה שנים של חגיגת-טילים בלתי-מופרעת, הרוגים ונזקים עד לפאתי תל אביב, מצד אחד, ואיפוק-יחסי של ישראל, מצד שני.
האיפוק עלול להיות לא רק בתגובות הצבאיות, אלא גם בתגובות המדיניות. ואכן, לא ראינו שהממשלה מפעילה מערך הסברה יעיל לנוכח הירי המתחדש. האם זו תוצאת ההלם מהטון היהיר של גב' קלינטון, מצלילי הקווארטט הצורמניים ומדקלומי מזכ"ל האו"ם, בפרשת הבנייה בירושלים?
גם התקשורת שלנו מצניעה את הידיעות מן הדרום. הגדיל לעשות -
ידיעות אחרונות. הידיעה על ההרוג בנתיב-העשרה לא נמצאה ראויה על-ידי עורכיו להופיע בעמודו הראשון. זאת - לא על שום שמדובר "רק" בעובד זר, אלא שכידוע, עיקר עיסוקו של עיתון כוחני זה, על פרשניו המגוייסים, הינו במאבק האינטרסנטי, החורג מכללי עיתונאות ראויה, שהוא מנהל נגד ראש ממשלת ישראל.
כל אינטש, כל מידע זניח, לא תמיד מבוסס, קודש הוא למלחמה באויב העיקרי של מוזס - הלא הוא
בנימין נתניהו. בעליו ועורכיו של עיתון זה כנראה אינם מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. אט-אט מאבד ידיעות אחרונות את שיקול הדעת, ועימו את אמון קוראיו ואת מעמדו.
אי-אפשר לומר שצה"ל אינו מגיב כלל על ירי קסאמים. גם בעזה כבר סופרים נפגעים. דובר צה"ל מקפיד לדווח על תקיפות מן האוויר לעבר מטרות בתחום הרצועה. מתמיה הנוסח, לפיו נפגעו מנהרות שנחפרו משטח הרצועה לכיוון ישראל, או מנהרות משטח הרצועה למצרים, "בתגובה על הירי לעבר ישראל".
כידוע, המנהרות למצרים הן עורק-החיים של החמאס. דרכן מועבר האמל"ח המתקדם מאירן ומאל-קאידה, נשק שנערם והולך במחסנים התת-קרקעיים בעזה, לקראת יום-פקודה. המנהרות לכיוון ישראל ייעודן שונה - לאפשר חטיפת חיילים משטח ישראל, כפי שהיה במקרהו של גלעד שליט.
האם דרושה לצבא אמתלה כלשהי כדי להרוס מנהרות אלה? האם רק ירי קסאם מצדיק תקיפת מנהרות או מתקנים, כדי להשמידם? האם ישראל תמיד תהיה זו שרק מגיבה ולא זו שיוזמת? כך או כך, חיצי הביקורת הבינלאומית יופנו תמיד לעברנו.
עם ירי קסאם ובלעדיו, אסור שהמלחמה בחמאס תיפסק ולו ליום אחד. אין לאפשר לטרור לצבור נשק וביטחון-עצמי. אל לה לישראל להתחשב יותר מדי בגורמים חיצוניים, למשל ארה"ב, בבואה לסכל באופן יזום ומתמיד את האיומים על ביטחונה.
דפוס ההתנהגות של אירגוני הטרור, אדישותם לקורבנות ולדמים בצד הערבי, הם שגורמים לכך שלקח "עופרת יצוקה" לא נלמד בעזה. המבצע הצה"לי רחב ההיקף כמעט שאינו מרתיעם. ההרס לא שוקם, המצב הכלכלי החמיר, ואילו מפלס השנאה ממשיך לגאות ועימו חדוות האלימות.
ברצח הפועל התאילנדי נחצה קו אדום. מעתה על צה"ל להנחית מכות מדי יום מעבר לגדר המערכת, בין אם ישוגרו טילים ובין אם לאו, בין אם יופעלו חוליות אופנוענים (איזה אמצעי מטופש) ובין אם לאו. אין לאפשר למחבלים רגע אחד של שקט ושל יכולת שיגור וחפירה. אסור שיתחיל מעתה פרק חדש ומייגע בן שבע-שמונה שנים של התגרות, תוקפנות, שפיכות דמים מצד האויב - ומנגד תגובות רפות של צה"ל.
לראש הממשלה תינתן השבוע בכינוס איפא"ק בוושינגטון בימה חשובה להסביר את עמדת ישראל הן בנושא ירושלים, הן בנושא תהליך השלום (שסיכוייו קלושים) והן בנושא התוקפנות המתחדשת מעזה, לנוכח הכזבים, האיומים והטילים שמוטחים בה. זו ההזדמנות לעבור מהתגוננות וספיגה למיתקפה והאשמה.
נכון, בידיעות אחרונות נתניהו בכל מקרה לא יעשה כותרת (מלבד סיפורים בנוסח העוזרת), אולי אפילו יספוג ביקורת, אבל בדברי אמת ובנאום אמיץ של
מנהיגות יהודית נחושה ביכולתו לחזק את רוחם של אזרחי ישראל ושל רבים מידידיה האמיתיים בקונגרס ובקרב יהדות ארה"ב. בימים אלה של בידוד גובר - גם זה משהו.
