ותגעש ותרעש הארץ

"ליקוי מאורות" בצמרת, "תיבות פנדורה" בענפים העליונים, "קופות שרצים" בפסגות המנהיגות, פרשיות אפלות בדרגים עליונים, "גחלים לוחשות" בחלונות הגבוהים, כל אלה מטילים מום בבבואה התדמיתית של חבורה נפלאה המצויה בין הקבלנים והבונים בישראל. זו מכה אנושה ועלבון צורב, לתפארת הבונים בארץ ישראל לדורותיה. לא תועיל לנו העובדה שענף הבנייה מהווה נדבך חשוב ויקר לבניין המדינה. איש לא יזכור שקבלני ישראל גילו תמיד אחריות לאומית ועמדו תדיר בכל המשימות שהוטלו עליהם. תדמיתם של הקבלנים הבונים, שממילא הייתה תלויה על בלימה, חטפה חבטה קטלנית בבטן הרכה. לצערנו, הולילנד מכסה כענן של אפר געשי, על כל המפעל הציוני הגדול ביותר. לא יועילו לנו סיפורי המייסדים שבאו לבנות ולהיבנות בה, על כל בנייני הציבור והמגורים, מבני התעשיה והמסחר שהקימו והביאו כבוד ותהילה למדינת ישראל, שכן אירועים אלו מורידים את הקטר מהמסילה.

שלמה המלך מלמדנו כי אדם שזוכה להיות מקורב לשלטון וליהנות ממנעמיו, עלול להשלות את עצמו, שהקרבה לשלטון תעזור לו אם יידרש לעזרה. כדי להציל אותנו מאשליה מסוכנת זו, הוא כתב בספר משלי: "כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל, בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ. וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו, וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים". רוצה לומר - כאשר תשב לאכול לחם עם שליט, אל תיתן לכבוד "לעלות לך לראש", אלא השתמש בבינה, ודע שלכל דבר יש סיבה - המושל קירב אותך אליו מסיבה מסוימת, וכאשר הסיבה תיעלם - הוא לא יהסס לזרוק אותך לכלבים. ולכן, "ושמת שכין בלעך" - שים סכין בגרונך, כך שלא תתאווה לאכול מהאוכל הטעים שלו, כי אוכל זה הוא לחם כזבים. כאשר הוא ישיג את המטרה שלשמה הזמינך, לא תוכל יותר ליהנות מלחמו.

וכך אמר רבן גמליאל: "הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו". ולכן ביקש שמעיה" "...ואל תתודע לרשות". למעשה ביקשו חז"ל להזהירנו שראוי לו לאדם להישאר אלמוני ולא להתקרב לשלטון כדי שלא להיפגע ממנו.

המלך שלמה הבין את נפש האדם, לכן הוא לא הטיף לצדיקות מושלמת: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה...", כמו גם "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה... כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". גם חז"ל נתנו את דעתם לצדיקות יתר בדורשם: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי". מכאן באו ההבחנות שראוי לפרנס ציבור שתהא לו קופת שרצים וכן "כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו".

נראה לי, שדווקא חותנו של משה, הגוי החכם הזה יתרו, הטיב להכיר את עמנו. לפיכך, עצתו הייתה ראויה יותר. הוא התנה והתמקד במינוי ובחירה למשרה ציבורית, תוך העדפה של אישיותו של המועמד ותכונותיו המוסריות, על פני כישוריו המקצועיים. כך, יתרו הציע למשה למנות "אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע". כלומר, הדגש על היושרה, על יראת אלוהים ועל כושר עמידה מול חמדנות, ותאווה לכספים.