"שיר המכולת" בגירסת שר הביטחון

באחד מימי התשובה הנוראים האחרונים כמהה נפשי לקנות אוכל דווקא במכולת. הוריתי לראש המטה שלי לפרוש בפניי מפת 1:50,000 מטכ"לית, ובסיוע הרל"שית שלי חיפשתי מכולת בתחום מושב פיקוד העורף. התברר שברדיוס של חמישה קילומטר כבר אין אף מכולת, רק סופרמרקטים של דנקנר. הוריתי לקמב"ץ לקנות לי פרדה, ואחרי שהסדירניקים של הלשכה הנחיתוני על האוכף, שמתי פעמיי אל קצה הרדיוס.

שולה, זה היה שמה של אותה מכולתניקית באה-בימים. אותה שולה שב"תמול שלשום" שם משפחתה הוא עסקנוביץ'. מהשכלתי החובקת בתולדות הציונות אני יודע שאותם עסקנוביצ'ים היו פרנסים מוערכים לא רק בזמנו של עגנון, אלא אף להיסטוריה הם נכנסו כמוערכים. אפילו ספר לימודי האזרחות של הנכד שלי שר להם תהילה. החנוונית שולה עטפה לי את חריץ הגבינה בדף שנשאר לה מ"דבר", והושיטה את ידה בדרישה לקבל ממני עשרים ואחד שקלים.

"עשרים ואחד על שום מה?", מחיתי, "איך המאזניים הכלבוטקיות שלך הגיעו למחיר כל-כך גבוה?"

"על שום החוק החדש שחוקקתי, חוק הסידן!", צהלה לי הח"כית המצטיינת, "על-פי החוק הזה, מחירו של חריץ גבינה מתוצרת כחול-לבן יוצמד לשכר המינימום. כלומר, עבור כל שעת עבודה תוכל קופאית לרכוש לעצמה מנת סידן!".

לנוכח תשובה כה מגוחכת, מה יכולתי לעשות חוץ מאשר לנסות להסתלבט עליה. שאלתי אותה באיזו תנוחה תאכלנה הקופאיות חריץ בכל שעה עגולה.

לתדהמתי השיבה לי גב' עסקנוביץ' ברצינות גמורה: "לגבי התנוחה, הייתי חייבת להתפשר עם ידידי נשיא התאחדות הערסים. הצעת הפתיחה שלי הייתה שהן תאכלנה בישיבה, על הכיסא המוגבה, אפשר גם תוך כדי הקלדה. אבל נוחי טען שלא נוח לו להיות נוכח במצב שבו קופאית אינה נחה כאשר היא מנחנחת, סליחה, מנשנשת. ובכלל, המילה ישיבה מזכירה לו את החרדים הפרזיטים. אז סגרנו על תנוחת כריעה".

אחרי הסבר כה משכנע נותרה לי רק קושיה אחת: "תגידי לי, שולה מסטולה, במקום להעלות את מחיר הגבינה - האם לא היה עדיף להעלות את שכר המינימום?"

בנקודה זאת אצטט את תשובתה, בלי אף שמץ של הסתלבטות, כי היא פשוט נכונה: "אם נעלה את שכר המינימום אז אוטומטית חוק ההיצע והביקוש - שאין מצב שאקבל עליו קרדיט - יעלה את מחירי מוצרי היסוד. שלא לדבר על כך שמדד יוקר המחייה של הלשכה הירושלמית-הזאת לסטטיסטיקה, אין בו כמעט דבר מלבד מוצרי היסוד המנדטוריים, גבינה ולחם וזיתים (טלפון נייד ומחשב זה אצלם בסעיף מותרות, אחרת תרשם אינפלציה). אז מה עשינו? איפה ה'אם תרצו אין זו אגדה'? ציונות זה לעשות!".

בקיצור, אחרי הדיון הכלכלי המעמיק הזה, אמרתי לה שמההִתְעוותוּיוֹת של הפרדה נפל לי האסימון שאיתו התכוונתי לשלם לה. וגם נגזר לי הקוּפּוֹן. עכשיו תשמעו טוב-טוב לְמה השולה הזאת מסוגלת: במו קולהּ הרגשי-המכיל היא ענתה לי שלא נורא, שהעיקר שיש לי כוונות טובות, ורק שבינתיים, עד שאדוג את האסימונים ואדביק את הקופונים, הפרדה תישאר אצלה! השערתם בנפשכם לאילו שיעורי תחמנות מסוגלים להגיע הסוציאל-דמוקלֶסים האלה?!

אז מה, אדוני יושב-ראש כינוס הרצליה ורייכמנים נכבדים, מה יכולתי לעשות לנוכח איום קיומי שכזה, חוץ מאשר להביט בלבן של הדגל שלה ולתקוע לה כך: "אם את רוצה שהפרדה תישאר אצלך, אז עופי מהמפלגה, סליחה, מהמכולת הזאת, הרי בכל מקרה כבר נתתי את האופציות שלה לנוחי, חינם אין לו כסף אמיתי. סעי עם הפרדה לשלום, המפתחות בפנים, ותמסרי לבוחרי המפלגה, אפילו לכורעות שלך, שהמפתחות להתנעת הפרדה, הם בִמְקום כרטיסי שנה-טובה תקניים. יש לי כוונות טובות, אלא שהאס-אם-אסים שייעדתי להם טבעו בחבית של הסורים הדפוקים".