בחמש השנים שבהן גרתי בשדרות ובאזור שער הנגב חוויתי למעלה מ-4,000 נפילות של קאסמים ופצמרים. טילים שנופלים באזור כל בוקר, כשילדים הולכים לגנים ולבתי הספר, ובכל לילה, כשאותם ילדים הולכים לישון. המצב היה לא נורמלי בעיניי, שאלתי את עצמי, איזה מדינה אחרת בעולם במאה ה-21 תסבול מצב של ירי יום יומי לעבר אוכלוסיה אזרחית?
מתוך התסכול שלי הרגשתי חובה לעשות משהו. הצטרפתי לנועם בדין ויחד עם שישה חברים נוספים (ששניים מהם עשו עלייה לארץ) הקמו את מרכז תקשורת חברתית שדרות.
כסטודנטים, שהגיעו לאזור שדרות מרחבי הארץ, לא היה לנו משרד או אפילו תקציב להתחיל ולפעול. כשנפל קאסם בעיר לקחנו את הפיג'ו הישן ונסענו עם מצלמה לתעד את הנפילה. שלחנו את התמונות לכל רחבי העולם במטרה להביא למודעות את המצב הקשה באזור. קיווינו שאנשים יבינו באיזו מציאות חיים למעלה מ-23,000 תושבי העיר שדרות.
למרות הקושי, השעות ללא שינה והתחושה המצמררת שאתה שומע את שריקת הרקטה עד שהיא נוחתת הרגשנו סיפוק גדול מפעילותנו. היה משהו מיוחד בחיבור בין אנשים ממקומות שונים בארץ, אשר רוצים, ולו במעט, לסייע למדינתם.
השנים חלפו וירי הרקטות לא נפסק. בעודי עוזב את העיר שכל כך אהבתי לטובת בירתינו ירושלים, הבטתי לאחור וראיתי שעוד מיקלטים רבים נבנים. הבנתי שהשקט השברירי לצערי לא יחזיק מעמד.
בעודי מתמקם בעיר החדשה, הרגשתי משהו שונה. עיר מעורבת, פלורליסטית שלמרות הקושי וההבדלים הרבים בה מנסה לשמור על סטטוס קוו. אומנם המחשבות התמימות שלי התנפצו במהרה, לאחר סיום המשט לעזה, כאשר הלכתי לכיוון ביתי וראיתי הפגנה ספונטנית באחד מצמתי העיר.
התקרבתי להתקהלות וראיתי חבר'ה צעירים עם תופים, מיקרופון ודגלים אדומים. חשבתי לתומי, אלו הם חבר'ה כמונו סטודנטים צעירים ונמרצים שרוצים אולי לסייע בהסבר על מה שהתרחש היום במשט, כמובן שהייתי תמים.
את הקריאות והצעקות ששמעתי כנגד המדינה אני אחסוך מכם. אך, שהייתי בלב ההמולה לרגע שכחתי שאני בכלל בארץ ישראל ונראה כי זוהי הפגנה מול שגרירות ישראל בטורקיה.
לידי עבר אדם מבוגר, שאמר למפגינים "תתביישו... אני עליתי לארץ ב-48 עבדתי וביניתי אותה מה אתם עושים ומה אתם תורמים בכלל...". הייתי בשוק כשאחת מהמפגינות באה לתקוף אותו ואחריה גם סטודנט צעיר. קפצתי לגונן על האדם המבוגר שהזכיר לי במעט את סבי שגם עלה לפני קום המדינה ונלחם עבורה.
גם בהמשך, המצב לא נרגע, היו מפגינים שממש התגרו בחיילים ורק חיכו לרגע שהחיילים יתעצבנו ויכו אותם, ואז כמובן, הם יוכלו לקחת מהם את הפרטים ולהתלונן עליהם. נזכרתי שאחי הקטן היה מספר לי כמה קשה לו לעמוד ולשמור במחסומים, כשלידו היו יושבות קבוצות של נשים יהודיות ומקללות אותו כל היום. היה קשה לו להבין איך יכול להיות מצב שאנשים כבר מתבלבלים בין מי התוקף ולבין המותקף, הוא היה אומר לי "מה הם רוצים אני שומר עליהם, אני שומר על בטחון המדינה", ואני הייתי מביע הבנה למצבו.
לא הבנתי את מימדי השנאה ולא יכולתי להשאר שם עוד, משום מה הרגשתי פתאום רצון עז להוציא את הכיפה המקופלת אי שם מתחתית התיק שלי, הוצאתי ושמתי אותה על ראשי בלב ההמולה. פתאום ללא הסבר הרגשתי צורך במחאה זו להגן על המדינה וסמליה, "דע מהיכן באת ולאן אתה הולך"... תמיד שיננו לי את האימרה הזו בביתי והכיפה עזרה לי להבין מהיכן באתי.
הסברה היא אולי עניין סובייקטיבי ווהדרך בה אנו חושבים שצריך להסביר על מדינתינו שונה מאיך שאחרים חושבים שהם צריכים להסביר. אולי זה נשמע קצת יפה נפש לומר כשהתותחים יורים המוזות שותקות, אבל לתקוף את המדינה כשעוד לא הסתיים פינוי הפצועים מהספינה זו טעות חמורה לדעתי. אל לנו לשכוח שחורבן בית המקדש השני נגרם עקב שינאת חינם, וננסה לפעמים לאחד כוחות ואילו לכמה רגעים.
