שר הביטחון העצמי

הביקורת על הדרך שבה עצרה ישראל את המשט אשר ניסה לפרוץ את הסגר על עזה, הייתה נרחבת ובלתי פוסקת. אך זו לא הופנתה נגד האדם האחד שאחראי לה ישירות - שר הביטחון אהוד ברק. עיתונים ואתרי אינטרנט מרכזיים בישראל נמנעו מלגלות את ההיסטוריה של אי-כשירותו ושל חוסר יעילותו. הנה כמה דוגמאות:

ב-1973 נכשל ברק כשפיקד על מבצע לחילוץ חיילים שהיו תחת פיקודו של האלוף יצחק מרדכי בקרב "החווה הסינית" ליד תעלת סואץ.

ב-1982, במהלך מבצע "שלום הגליל", שבו תקפה ישראל את אש"ף וארגוני טרור אחרים בלבנון, פיקד ברק על כוחות צה"ל בגזרה המזרחית של דרום לבנון. הוא הורה לתקוף בסולטן יעקוב, שם נתקלו חיילי צה"ל במארב של חיילי קומנדו סורים ושל יחידות גרילה של אש"ף. כשהם מוקפים בכוחות גדולים של האויב וסובלים אבידות רבות, התחננו לוחמי הגדוד שוב ושוב לברק שיחלצם, אך ברק לא נענה לבקשתם. בקרב הזה נפלו 23 חיילי צה"ל ושלושה נפלו בשבי - זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. הם עדין נעדרים, וגורלם לא ידוע.

על-פי הפרשן הצבאי אמיר אורן, בשנת 1984, כשהמוסד איתר שתי ספינות בנמל בצפון אפריקה שעמדו לבצע פיגועים מהים, חיל הים הציע לטבע אחת מהן בעודה עוגנת, פן תצא לדרך ותאבד במרחבי הים התיכון. אולם, "ראש אמ"ן, אהוד ברק, היה בין המתנגדים לרעיון". לחיל הים נדרשו 30 חודשים למצוא את הספינה שוב ולהטביעה. מאוחר יותר עצרו אנשיו את הספינה השנייה, שעליה היו שמונה מחבלים, וגם אותה הטביעו ("דרושים קברניטים", הארץ, 4.6.2010).

כשפרצה "האינתיפאדה הראשונה" בסוף 1987, הטיל שר הביטחון יצחק רבין על אהוד ברק, עמרם מצנע, ודן שומרון את המשימה לדכא את ההתקוממות. כשלונם היה מוחלט. לא רק שהיה בכך משום עידוד למחבלים הפלשתינים - בעיקר חמאס ופתח - אלא שהדבר גם הביא לשיקומו של אש"ף ואִפשר ב-1993 את חתימת הסכמי אוסלו האסוניים, שכרמטכ"ל, הוציא אותם ברק לפועל.

לדברי העיתונאי ראובן פדהצור, "בערב מלחמת המפרץ (1990) התקבלה במטכ"ל החלטה לבטל את הפרויקט (לרכישת צוללות); כלומר, חיל הים היה צריך להישאר בלי צוללות כלל. רק מצפונו המיוסר של הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל הוביל להחלטה לממן את הצוללות, אחרי שהתפרסם היקף הסיוע הגרמני לעירקים. כך הציל הכסף הגרמני את פרויקט הצוללות... החלטת המטכ"ל היא סיבה לדאגה בגלל שכל אלו שהשתתפו בדיון ידעו היטב, לפי הערכות המודיעין, שתוך כמה שנים ישראל תהיה תחת איום של נשק גרעיני. קשה להאמין שאותם אנשים שאמורים להכיר ולהבין בחשיבה אסטרטגית בעידן המודרני החליטו לוותר על הפוטנציאל האסטרטגי של הצוללות... האיש שהוביל את ההתנגדות באותו דיון לבניית הצוללות, הדעה שבסופו של דבר התקבלה, זה מי ששימש אז כסגן הרמטכ"ל, אהוד ברק" (הארץ, 5.11.2000).

ב-1992, במהלך תרגיל אימון בבסיס צאלים, פגע בטעות טיל ביחידה מתאמנת, וגרם למותם של חמישה חיילים ולפציעתם הקשה של עוד שישה. למרות שהיה נוכח במקום בעת התרחשות האסון, הרמטכ"ל ברק כלל לא ניסה לעזור, וסירב לאפשר להשתמש במסוקו לחילוץ הפצועים. על התנהגותו זו נמתחה עליו ביקורת קשה.

ב-1999, בהיותו ראש הממשלה, העניק ברק לרשות הפלשתינית את כל שדות הגז והנפט שנמצאים בים סמוך לחופי עזה - ללא תמורה, וללא תנאים. את החלטתו זו הוא מעולם לא נימק.

בחודש מאי 2000 הורה ראש הממשלה ברק על נסיגה מדרום לבנון. באשר לעצם ההחלטה אומנם לא הייתה תמימות דעים, אך האופן הנמהר שבו התפנו חיילי צה"ל, תוך נטישתם של חיילי צד"ל, זכה לגינויים רבים. פעולתו זו של ברק הקנתה לחיזבאללה את ניצחונו הראשון.

בקמפ-דיוויד ובטאבה בשנת 2000 הציע ברק ליאסר ערפאת כמעט את כל האזורים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967, כולל מרבית מזרח ירושלים, מבלי להבין כי ערפאת היה נתון בעיצומן של תוכניות להתקוממות חבלנית נרחבת.

קשריו הפיננסיים

לא רק שברק לא הצליח לצפות את האינתיפאדה השנייה כשזו פרצה בשנת 2000, אלא שהוא גם לא הצליח לדכא אותה באופן נחרץ.

באוקטובר 2000, בתחילת מלחמת האינתיפאדה השנייה, תקפו הערבים את קבר יוסף בשכם. חייל צה"ל מדחת יוסוף היה לכוד בתוכו כשהוא פצוע קשה והיחידה הייתה נתונה תחת אש. ראש הממשלה אהוד ברק ושר הביטחון שאול מופז סירבו לחלץ את הפצועים, ויוסוף דימם למוות.

לאחר שהתפטר מתפקידו ב-2001, הצטרף ברק לעולם העסקים, והשתמש בשמו ובקשריו לצבירת הון קטן. על-פי תחקיר של גידי וויץ ואורי בלאו, ב-2002 פתח ברק חברה בשם "אהוד ברק, בע"מ" ובמהרה הרוויח באמצעותה כמעט 30 מיליון שקלים: "כראש ממשלה וכרמטכ"ל לשעבר מקבל ברק בשנים האחרונות קצבה שנתית של יותר מ-400 אלף שקל. בנוסף לכך מממנת לו המדינה לשכה בעלות שהגיעה ב-2004 ל-3.2 מיליון שקל וב-2005 ל-1.8 מיליון שקל" (הארץ, 25.5.2007). על-פי הערכת הכותבים, הכנסתו השנתית של ברק היא 10 מיליון שקלים. כמו-כן, ברק היה מעורב בכמה חברות וקרנות גידור. האינטרסים העסקיים שלו מוחזקים כיום על-ידי בני משפחה וחברים.

ברק תמך בהתלהבות בהינתקות מעזה ומצפון השומרון ב-2005, שהביאה לגירושם של 9,000 ישראלים מבתיהם ולהשתלטות חמאס על רצועת עזה.

באוקטובר 2009 חשף "גלובס" את קשריו הפיננסיים של ברק. באותה שנה הוא הוציא מיליון שקל מכספי משרד הביטחון על סופשבוע בפריז עם אשתו ואנשי הסגל שלו.

בינואר 2009, כשר ביטחון, הוא היה אחראי ישירות על מבצע "עופרת יצוקה", שנערך בצל הכישלונות של מלחמת לבנון והבחירות שעמדו בפתח. הפעילות נגד המחבלים והתקפות הטילים הייתה נחוצה, אך הובילה לפרסום דוח גולדסטון ולגינויים בינלאומיים של ישראל. חמאס נותר בשלטון, נחפרו עוד מנהרות הברחה וגלעד שליט עדיין בשבי.

בכנס הרצליה ב-2010 הציע ברק כי ישראל תיסוג חד-צדדית מיו"ש והתחנן שהרשות הפלשתינית תקבל את השלטון לידיה. אחרת, הזהיר, "ישראל נמצאת בסכנה שתהפוך למדינת אפרטהייד". בהצהרה זו הוא מגלה התעלמות מנתונים ביטחוניים כבדי משקל, והתכחשות למציאות.

תבוסתנותו היהירה של ברק, האג'נדה הפוליטית שלו, ושיפוטו הצבאי הירוד פשוט אינם משרתים את האינטרסים של ישראל. ייתכן שראש הממשלה נתניהו זקוק למפלגת העבודה לקואליציה שלו, אבל האם אהוד ברק חייב להיות חלק מהחבילה?