האם שמעתם את דברי הפרשנים בטלוויזיה בזמן מסיבת העיתונאים של ברק אובמה ובנימין נתניהו? הן בערוץ 2 והן בערוץ 10 פסקו, שאובמה מחבק את נתניהו בפומבי, אבל מן הסתם היו ביניהם חילוקי דעות שעליהם נדע בעוד כמה שעות. היה מי שהגדיל לעשות וקבע, שאובמה אולי אומר שהוא מרוצה מנתניהו – אבל שפת הגוף שלו אומרת אחרת.

ההיגיון של הפרשנים הוא כזה: אם אובמה מותח ביקורת על נתניהו – זו האמת ולכך הוא מתכוון; אבל אם הוא משבח אותו – זו העמדת פנים. כי הרי לא ייתכן שנתניהו, האיש המסוכן הזה, ראש הממשלה הכושל הזה, לא ייתכן שהוא באמת יקבל מחמאות מנשיא ארה"ב, שכמובן רק טובת ישראל ניצבת לנגד עיניו. ואחר כך התקשורת מתפלאת שמאשימים אותה בחד-צדדיות, בשמאלנות וברדיפת נתניהו.

בכנס השנתי באילת של לשכת רואי חשבון (בה אני מועסק), התקיים השבוע דיון חשוב על נושא הרחוק בדרך כלל מתשומת הלב הציבורית – המוסד לביטוח לאומי. חזקי ישראל מהתאחדות התעשיינים העלה בו נקודה מעניינת. החוק מחייב את המוסד להקים ועדות שומה בכל סניף, בהן יהיו חברים מנהל הסניף ושני נציגי ציבור, ואשר יכריעו במחלוקות לגבי דמי הביטוח. אלא שהמוסד אינו מקיים את החוק וכבר 20 שנה אינו מקים ועדות כאלו.

להפתעתי הרבה ירונה שלום, עוזרת מנכ"ל הביטוח הלאומי, אישרה את הדבר. היו לה כל מיני נימוקים, אך כאשר שאלתי אם המוסד פשוט עובר על החוק רק בגלל שהחוק אינו נראה לו – היא אישרה זאת.

הבנתם את ההיגיון? אם אתם ואני נהיה חייבים שקל וחצי למוסד, ניכלל בתוך 800 אלף העיקולים שהוא מבצע מדי שנה (וכך צריך להיות). אך המוסד עצמו – גוף ממשלתי בעל סמכויות מעין-משפטיות – מצפצף על החוק בסעיף שבא לשרת את המבוטחים, ושום דבר אינו קורה.

"גלובס" יצא לאחרונה למלחמה נגד השלכות רפורמת בכר, והשבוע אף בישל דייסה מורכבת במיוחד: TheMarker המתחרה תמך ללא סייג ברפורמה מבית מדרשו של בנימין נתניהו, וכעת קבוצת הארץ מדפיסה את "ישראל היום" אותו מגדיר "גלובס" כשופרו של נתניהו. רק דבר אחד קטן שכחו שם: שגם "גלובס" תמך ללא סייג ברפורמת בכר. אני יודע את זה מכלי ראשון. הייתי שם כשזה קרה.

נתניהו ושטייניץ מתחילים להטיל גזירות על הציבור – קבעו השבוע הכותרות, עם העלאת מחירי הסיגריות והדלק. היה זה יום אחד בלבד לאחר שאותם אמצעי תקשורת עצמם תקפו את אותה ממשלה עצמה על כך שהיא מסרבת להעלות את שכר המינימום.

עכשיו בואו נחשוב בהיגיון. סיגריות רחוקות מאוד מלהיות מוצר חיוני. להיפך: הן עולות לציבור מיליונים רבים בטיפול רפואי לנפגעים הישירים והעקיפין מהן. לו הדבר היה תלוי בי, מחירה של חפיסה היה 100 שקל ואפילו 200 שקל, כדי להדביר את העישון. כנ"ל הדלק. אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית במקום ברכב פרטי. כלומר: המיסוי על שני המוצרים הללו הוא רגרסיבי ומוטל בעיקר על בעלי היכולת.

העלאת שכר המינימום מיטיבה אומנם עם השכבות החלשות ביותר, אך רק בראייה קצרת טווח. הרי מה יעשו החברות אם השכר יועלה? או שיפטרו עובדים, או שיעלו מחירים, או שרווחיהן יצטמצמו ואיתם יירדו הכנסות המדינה ממיסים וההשקעות במשק. לכן, דווקא שילוב של שתי ההחלטות מהשבוע יכול להיות הנכון ביותר: שהמדינה תקח יותר מהעשירים ותתן בעצמה יותר לעניים. הבעיה היא, שזה לא יקרה.

בשבוע שעבר התפרסמה ב"7 ימים" כתבה מקיפה על הפליטים האפריקנים המציפים באלפיהם את אילת. השבוע ראינו כמה מהם, מועסקים בבתי מלון מובילים בעיר. ההיגיון של המעסיקים ברור: הם הרבה יותר זולים מהישראלים, חרוצים, כנועים, אינם מאורגנים, לא עומדים על זכויותיהם, אין שום סכנה שישבתו.
זה שהעסקתם כנראה אינה חוקית, אינה גורם שמביא בחשבון מי שרוצה רק להשיא את רווחיו. השאלה שלי היא, היכן רשויות המדינה. האם שוב מחכים עד שהם יתיישבו כאן לשנים, יולידו ילדים ואז ינהלו קמפיין נגד גירושם? כיצד מתיישבת העובדה שאלפי מהגרים בלתי חוקיים מועסקים כאן, עם ההכרזות השכם והערב על הכורח להפחית את האבטלה? ובקיצור: איזה היגיון בדיוק עובד כאן?

אחת הצועדות למען גלעד שליט אמרה, שתמליץ בפני בנה שלא להתגייס לצבא, מחשש שהמדינה תפקיר אותו. נניח בצד את העובדה שמדובר על פניו בהסתה לביצוע עבירה שזכתה לכותרת תקשורתית, משום שפה באמת צריך להסתכל על הצד הרגשי-עקרוני ולא על הצד החוקי, ונשאל מה ההיגיון.

כל מי שבנו/בתו מתגייסים לצה"ל, יודע שקיים סיכון – שרמתו כמובן משתנה – שהוא עלול חלילה לשכל אותם. אנו מצויים במלחמה, שעלתה ועולה ועוד תעלה לנו בקורבנות. כלומר: תמיד קיים הסיכון שהבן/הבת לא יחזרו, אך לא משום שיפלו בשבי אלא משום ששוב לא יהיו בין החיים. לפי ההיגיון של אותה אם, כולנו צריכים להמליץ לילדינו שלא להתגייס, משום שייתכן והמדינה לא תוכל להחזירם הביתה. ואז, אנה אנו באים?

נדמה לי שכבר ציטטתי את נשיא המדינה דאז, יצחק נבון, שהתנגד לעיסקת ג'יבריל ואמר כך: אם למדינת ישראל יש חוסן מוסרי לומר להורים שבנם לא יחזור (ואני מוסיף: לעולם) משום שנהרג, צריך להיות לה החוסן המוסרי לומר להורים שבנם לא יחזור (ואני מוסיף: בינתיים) משום שהמחיר הנדרש גבוה מדי ומסוכן לבטחון המדינה, חייליה ואזרחיה.

חוויה מאוד לא מרנינה מן הדרך לכנס. מאות נוסעים נדחסים בשדה דב בתל אביב, מאות נוסעים נדחקים בשדה התעופה באילת בהמתנה למזוודות משלוש טיסות שנחתו בעת ובעונה אחת. שני שדות תעופה קטנים ומיושנים, שאולי איכשהו התאימו לתפקידם לפני 30-40 שנה, אבל כיום מזכירים אולמות מעצר המוניים בבתי כלא בדרום אמריקה.

קל מאוד לטעון שהתיירות ארצה נפגעת מסיבות ביטחוניות ופוליטיות, אבל ההיגיון מחייב שקודם כל נעשה אנחנו את המינימום המתבקש במדינה מערבית במאה ה-21. שדה דב אינו רק מסוכן; הוא גם מיותר, כי בזמן שמגיעים ונכנסים אליו – אפשר להגיע לנתב"ג. ואילו על השדה באילת לא צריך להכביר מילים. פשוט תראו את התמונה שצילמתי בו השבוע.