סופות חול במזרח התיכון

ב-1990 האמין הנשיא בוש ב"סדר עולמי חדש" ודבק בהידברות עם - ולא בהדברת - סדאם חוסיין. הוא ראה בעניין הפלשתיני את מוקד זעזועי המזרח התיכון והתמקד בניסיון להסיט את ראש הממשלה שמיר מעקרונותיו ולסחוט ממנו ויתורים סוחפים. באוגוסט 1990 פלש סדאם לכווית, חשף את שקר "המזרח התיכון והסדר העולמי החדשים" וסחף את ארה"ב למערבולת מדממת הנמשכת עד היום.

ב-2010 מאמין הנשיא אובמה שעל ארה"ב לפעול במסגרת קונצנזוס בינלאומי ודבק בהידברות עם - ולא בהדברת - משטרי וארגוני טרור. הוא רואה בעניין הפלשתיני את שורש הקלחת המזרח תיכונית, ומתמקד בניסיון להאיץ את סטיית ראש הממשלה נתניהו מעקרונותיו ולסחוט ממנו ויתורים נוספים.

ב-2010 צוברות סופות חול מזרח תיכוניות עוצמה קטלנית. הן מלמדות על משקלו המשני של העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הערבי, שופכות אור על מאפיינים שורשיים של האזור ומבהירות שיחסי ארה"ב עם ישראל והערבים אינם משחק שסיכומו אפס. הן מדגישות את צרכי הביטחון הגבוהים הנגזרים מאופי האזור ומדגישות את חיוניות כוח ההרתעה האמריקני לשפיות ויציבות האזור. הן ממחישות את ייחודיות התרומה הישראלית לאינטרס האמריקני ואת חשיבות שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב.

ללא שום קשר לעניין הפלשתיני, לסכסוך הערבי-ישראלי ולעצם קיום המדינה היהודית, ארה"ב מתפנה מעירק ותתפנה מאפגניסטן ואילו אירן מתקרבת ליכולת גרעינית המדירה שינה ממנהיגי המפרץ הפרסי והמזרח התיכון. הפינוי יזעזע את עירק, ישחק לידי אירן וסוריה ויאיים על קיום משטרי ירדן, סעודיה, כווית ושאר מדינות המפרץ. גבול סעודיה-תימן רותח, הטרור הפנים-מוסלמי משתרש, מצרים עלולה לעבור לנתיב מוסלמי-טורקי או אף לנתיב מוסלמי-קיצוני, סודן וקרן אפריקה עתירות סכסוכים, המהפך המוסלמי בטורקיה מעודד מוקדי תסיסה אזוריים ולבנון מהווה זירה להתגוששויות בין-ערביות ומטרה להשתלטות סורית. סכסוכים בין-מוסלמים נוספים ממשיכים לזעזע את המזרח התיכון מאז המאה השביעית ולחזק את חדירת רוסיה, סין וצפון קוריאה לאזור. למו"מ הישראלי-פלשתיני אין השפעה על התפתחויות אלו.

התפתחויות אלו מבטאות מאפיינים בני 1300 שנים של המציאות הבין-ערבית/מוסלמית: עליונות האיסלאם, דיקטטורה, אלימות כנורמה לפתרון סכסוכים, לביצור-שלטון ולחילופי-שלטון, עימותים אלימים דתיים, אתניים, שבטיים, רעיוניים ואישיים, שחיתות, חוסר יציבות ופיצול, אמינות נמוכה של משטרים ומעבר-חד משלום למלחמה ומחתימה על הסכם להפרתו. לדוגמא, ב-1969 ו-1979 הפכו לוב ואירן בן-לילה מפרו-אמריקנים לאנטי-אמריקנים. ב-1980 וב-1990 פלשה עירק לאירן ולכווית תוך הפרת הסכמי שלום. ב-1993 נחתמו "הסכמי אוסלו" ומייד הופרו על-ידי חינוך לשנאה וטרור חסרי-תקדים. ב-2002 הפכה טורקיה מבעלת-ברית של ארה"ב וישראל לבעלת-ברית של אירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. ב-2003 רוסק משטר רדיקלי בעירק, אך ב-2011 עומדת עירק להפוך להר געש פעיל. הפינוי האמריקני מעירק מנפץ את קונספציית "הסבירות הנמוכה" למתקפה ערבית מהחזית המזרחית ומדגיש את הרף הגבוה של צרכי הביטחון במזרח התיכון בכלל ובגבול המזרחי בפרט. ככל שארה"ב מפנה כוחות, כן עולה חשיבות רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים ושפלת החוף.

שפיות ויציבות העולם והמזרח התיכון זקוקים לארה"ב נחושה ומרתיעה ולא לארה"ב הססנית ונסוגה. פינוי עירק - יחד עם הרפיון כלפי אירן וצפון קוריאה - מתפרשים על-ידי יריבי ארה"ב כהמשך לבריחה מויטנאם (1973), מבירות (1983) ומסומאלי (1993), מכרסמים בתדמית ההרתעה של ארה"ב ומזרימים אדרנלין לוורידי ארגוני ומשטרי טרור.

ככל שארה"ב מורידה את הפרופיל הצבאי במזרח התיכון, וככל שהמזרח התיכון תוסס יותר, כן בולט הערך המוסף של ישראל כבעלת ברית אמינה, יציבה, דמוקרטית ובעלת-יכולת ותרומה ייחודיים בתחומי המודיעין (יותר מברית נאט"ו), המו"פ, הייצור, השדרוג והיצוא הביטחוניים (מעבדת תנאי-קרב המובילה בעולם), הלוחמה בטרור (אתר אימונים לחיילי ארה"ב) והמבצעים (סיכול הפיכות בירדן, סעודיה ומצרים, השמדת הכור הגרעיני בעירק והמפעל הגרעיני בסוריה, הרתעת משטרי טרור, שדרוג טקטיקות קרב, וכו'). תכונות אלו חיוניות לארה"ב שבעתיים נוכח התרחישים הצפויים ב-2012-2011.

למען התועלת ההדדית של ירושלים ווושינגטון יש להעמיק את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לבין ארה"ב, תוך התמקדות בהקשר הרחב המזרח תיכוני - ולא בהקשר הצר הפלשתיני - שהוא קריטי לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב, ישראל והעולם החופשי.