בהצלחה, יואב גלנט, הרמטכ"ל הראשון מחיל הים

השינוי האחר הוא יצירת תרבות ניהולית של ארגון מנצח. עשרות שנים של תבוסות ושל כישלונות בכל תחומי פעילותו הביאו את יחידות צה"ל לתרבות של שקר, של בידוי ראיות ושל רמייה. תחקירים בצבא ה"ירוק" אינם נעשים כהלכה, כדי לא לחשוף את ערוות המפקדים, שטעו וסרחו. במחקריי הראיתי כבר, שסיפורי הקרב הבדויים הנחילו תהילה וקידום על חבורה גדולה של רמאים, שגם עוטרו בצל"שים ובעיטורים על גבורתם שלא הייתה מעולם.

תרבות השקר מחלחלת לכל רובדי הצבא ה"ירוק" - וחיל האוויר אינו נקי ממנה, אך רמתה פחותה בו. משה מכנס, ידידי, מזכיר תמיד, שלמבצע "אופרה" להשמדת הכור העירקי המריא טייס בכיר מאוד, שלפי עדותו, לא היה בקו הבריאות, והחטיא את כל פצצותיו. עד היום לא נעשה איתו חשבון על הפקרותו.

יואב גלנט היה מפקד קומנדו, שעשה את כל הדרך הנכונה להיות מפקד שדה בכיר. בשייטת 13 - הקומנדו הימי - יש חיילים מעולים, שהוכיחו את יכולתם הרבה. אך מי שהיה מפקד קומנדו אינו יכול לפקד על יחידות רגילות, כיוון שזה תחום (דיסציפלינה) אחר לחלוטין - כפי שמנתח עיניים אינו יכול לבצע השתלת כבד.

אין בעולם הרבה דוגמאות של מפקדי קומנדו, שהפכו למפקדים בצבא רגיל - גם לא בחילות ים. היחיד, שאני יכול להיזכר בו, הוא גנרל פיטר דה לה בילייה (Peter de la Billière), שהיה מפקד SAS, יחידת הקומנדו הידועה, ובתום כהונתו, החליט להסב עצמו למפקד בצבא הבריטי. הסיר את דרגותיו, ובעבר שוב את כל המסלול - מלוחם ועד מג"ד, לימים היה מבכירי מפקדי השדה של בריטניה.

הדוגמאות הישראליות מאוששות את הכלל הזה. מי שאינו מאמין - יבדוק את הישגיו המבצעיים הכבירים של אהוד ברק מימיו כמג"ד טנקים 100 במלחמת יום הכיפורים ואילך...

גלנט עשה את רוב הדרך הצבאית ביסודיות, והפך לאחד מבכירי צה"ל - הרמטכ"ל הראשון מחיל הים (למרות שלא פיקד מעולם על כלי-שיט גדול). בכך יש אישוש לטענתי, כי בצבא היבשה - ה"ירוק" - גדלה קצונה במסלולים לא-נכונים, ורק מחיל האוויר (למרות הניסיון המר עם דן חלוץ) ומחיל הים תבוא לנו הישועה.

מדי פעם מספר לנו מבקר המדינה, כי הכשרת הקצינים לקויה, וכי מינוי האלופים נעשה בקומבינה, ואין שום אמות-מידה לקידום קצינים בכירים בצה"ל ובזרועות הביטחון. זה אינו חדש - כך זה במערכת המשפט, בשירות המדינה ובעוד תחומים, שמדינתנו המסואבת מלאה בהם. ופתאום - סנוקרת בפנים: זה קיים גם במערכת ביטחוננו, שהתפתינו לחשוב, כי היא שמורת-טבע.

לפי התקשורת, בכירי מערכת ביטחוננו הם גאונים בני גאונים, שכל העולם משחר לפתחם, כדי לשמוע לקח ולהבין כיצד מנהלים צבא. מי שמכיר אותם יודע, כי הם פרי של ברירות מחדל, שלא הותירו בצבא הקבע את מיטב הנוער; אדרבה, בעלי איכות מתרחקים מן הצבא בשל ליקויו וסיאובו, זו לולאה נוראה. כדי להמשיך לחיות בשלווה, מתעלמים המילואמניקים ממה שעיניהם רואות בשמ"פים, ומקווים לנס.

נס לא קרה לנו, ומלחמת לבנון 2 מייצגת נאמנה את איכות צבאנו.

בכל מלחמות ישראל הופתע הציבור מביצועיו הדלים של צבאנו - הרבה פחות מהתקוות, שהפיחו הקצונה והעיתונאים, שמשמשים כיחצ"ניה המתנדבים. זוכרים את "נשבור להם את העצמות" של דוד אלעזר? עצמותיי כואבות עד היום משבירתן במרחבי הגולן במלחמת יום הכיפורים.

גם צבאות אחרים לא הצליחו להוציא את עצמם ממיטת חוליים. רבותינו שנו, שאין האסיר מתיר את עצמו מבית-האסורים, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אך זה קרה - מעט פעמים בהיסטוריה:

• הצבא הפרוסי נחלץ במאה התשע-עשרה מתבוסותיו במלחמות הנפוליאוניות באמצעות הרפורמה, שהנהיג בו גרהרד יוהאן דוויד פון שרנהורסט (Gerhard Johann David von Scharnhorst), והפכה אותו לצבא החזק והמצליח ביותר באירופה.

• הצבא האדום של ברית-המועצות חילץ את עצמו מהתבוסות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים באמצעות רפורמה אדירה, שהחלה כבר בראשית שנות העשרים.

• צה"ל נחלץ מביצועיו הקלוקלים בראשית שנות החמישים באמצעות המהפכה, שהנהיגה יחידה 101 של אריק שרון - דרך גדוד הצנחנים 890.

• הצבא האמריקני הוציא את עצמו מן הבוץ של וייטנאם באמצעות המהפכה, שהנהיג בשנות השמונים, והביאה לתורת לחימה חדשה.

כדי לעשות מהפכה מחודשת בצבא, צריכים מפקדיו להכיר בכישלונותיו, שהם כישלונותיהם. לכך נדרשים אומץ-לב וגדלות אינטלקטואלית, שאינם בשפע בשום ממסד ולבטח לא בממסד הצבאי. וָלא (כפי שכתבתי במאמרי במערכות ביוני 1976), נגזר עלינו לשנות על תבוסותינו ועל כישלונותינו. אין לנו יותר מדי זמן לבזבז, לא משאבי אנוש מיותרים ולא תקציבים עודפים, כדי להמשיך בדרך הנלוזה הנוכחית.

טובת האומה מצווה - עוז לתמורה בטרם פורענות.

האם יוכל יואב גלנט להתמודד עם האתגר? האם יניח לו אהוד ברק לעשות את הנדרש? בינתיים מנסה שר ביטחוננו לקצץ בכנפי הרמטכ"ל הנבחר. בשנים האחרונות הקדיש ברק את כל מאודו לפגוע ברמטכ"ל גבי אשכנזי לא משום שפחד מהצלחתו. מעולם לא הייתה סכנה כזו. אלא משום שרצה לחסל מועמד כמעט ודאי להתחרות עימו על יו"רות מפלגת העבודה ההרוסה, שמאוחדת רק בתיעובה את ברק ואת הברקיזם.

אם יצליח ברק בזממו - הרמטכ"ל יכהן רק שלוש שנים - הרבה פחות מח"כ, או מראש עירייה. כלומר, כמעט שלא תהיה לו שהות ללמוד את הנושאים, לתכנן שינויים וליישמם. יתר על כן, הוא יהיה חייב ללחך את עכוזו של שר הביטחון, כדי להבטיח לעצמו עוד שנת אחיזה בקרנות המזבח. וברק יודע היטב איך עושים זאת. כבר כשהיה מפקד חטיבת השריון 401 "עקבות הברזל", ריננו, שמספרה של החטיבה נובע מכך שארבע מאות נמצאים בסיני, ואחד (המח"ט) נמצא בקריה בתל אביב.

רק שר אחד התנגד למינוי גלנט - השר מיכאל איתן, שהעלה על סדר-היום שוב את הבעיות, שנחשפו בהתנהגותו של גלנט במושב מגוריו [ראה ידיעה בנושא מטה]. חכמינו אמרו, שאין ממנים פרנס על הציבור אלא שיש לו קופה של שרצים. מאז שחלמו אבות הציונות, שיהיה לנו גנב עברי וזונה עברייה, מלאו רחובותינו בפושעים מכל הסוגים ובעיקר בעברייני צווארון לבן.

אם יש ממש בכל מה שפורסם על הרמטכ"ל, תהיה לו בעיה ניכרת לדרוש מאנשיו - בכל הדרגות - התנהגות הולמת.

בעניין הזה אין לבוא בטענות לברק, שהראה דוגמה אישית בכל סוגי ההתנהגות הנפסדת, עוד כשלבש מדים, ועלילותיו טרם סופרו עד תום.

היה פעם רמטכ"ל בעל פה-ענק וביצועים זעירים מאוד, אם לא פחות מכך, וערב כניסתו לתפקידו הבטיח לנו, "צבא קטן וחכם". כרגע יש לנו סוס-יאור שמנמן ומפוטם למשעי וטיפש למהדרין, שנכשל בכל מעשיו. כדי להבטיח את שרידותנו, צריכים להקטין מהר את הצבא ולשפר את יכולתו לחשוב צבאית ולא פוליטית, או קרייריסטית - בעיקר, על-ידי הכשרה נאותה של הקצונה, שהיא מכפיל-הכוח, כדי שתהיה לנו קצונה מקצועית. וכידוע, בכל מלחמות ישראל הצילו החיילים הזוטרים (חפ"שים) והפיקוד הזוטר את עם ישראל מידי גנרליו.

אך, מה לעשות, וגנרל כושל עומד כעת בראש משרד הביטחון, בקומבינה פוליטית מוזרה למדי (כיוון שאין לו מפלגה - לאחר שהרס אותה עד היסוד, כמו את כל מה שניהל ציבורית), ויכשיל את כל הניסיונות לטייב את צבאנו.

בנוסף, מול הרמטכ"ל עומדים האלופים, שמתפקדים כמו גנרלים סיניים, או כמו אבירים בימי הביניים, שתפקידם היחיד הוא להגן על אחוזתם ועל נחלותיהם - גם במחיר הרס המדינה. לכן, כשלושים שנה אחרי, עדיין אין לנו זרוע יבשה, והרמטכ"ל מפקד על הצבא ועל זרוע היבשה גם יחד.

ההרמוניה לכאורה בעבודת המטכ"ל היא אשליה, שיוצרת התקשורת - כדי שלא נחשוד באלופים. חלק ממנה מושג באמצעות התעלמות הדדית. משולם עמית, שהיה ניצב במשטרה ומפקד משמר הגבול, קרא לזה, "הורה ביצים": כל אלוף במעגל הרוקד מחזיק באשכיו של רעיו האלופים, ואם מישהו לא יקפוץ עם כולם - יכאב הדבר להרבה... כך עושים תחקירים, וכך מאשרים תוכניות ותקציבים - עד שמגיע יום פקודה, והצבא השמן והמסורבל אינו מצליח לבצע דבר. ואיני מתכוון רק למה שאיתרע בלבנון 2.

לכל אלוף יש דבוקה של מלחכי פנכתו ועכוזו, שנרתמו למרכבתו במהלך השנים, ומסייעים למיטיבם בשירותים שונים, במידע, ברכילות ובדקירת גב יריביו בסכינים ארוכות משוחות ברעל אם אפשר. בתמורה, הם ממונים לתפקידים, נשלחים ללימודים ולהשתלמויות בחו"ל, ועולים בדרגה על לא עוול בכפם.

צה"ל הוא צבא צעיר יחסית, אך זקן באופיו, כיוון שהוא משמר תבניות שפג תוקפן מזמן. שום רפורמה לא תצליח לעבור את המחסום החמור, שמאיישים האלופים, שמגנים בחירוף-נפש על אינטרסיהם - בעוז, שלא יבייש את הנער ההולנדי, ששמר על הסכר, או את הילד הבלגי, שהטיל את מימיו על הפצצה.