לעיתים נדמה כי
אהוד ברק משחק בריאליטי. והוא, ברק, בטוח שהוא השחקן הכי מבריק, הכי חכם והכי אנליטי. ואכן, מר ברק הוא כזה. מבריק, חכם ואנליטי. אבל לאן הוא מפנה את משאבי הטבע הללו? עיטורי המופת של הרמטכ"ל לשעבר לא הביאו לשינוי הדעה השנויה במחלוקת על האיש, אז לשם מה יש להזכיר אותם? אם ברק החליט להשתחרר מצה"ל ולחדור לחיינו הציבוריים, מדוע הוא נותן תחושה כי הוא משתמש במופתיו לשעבר, כאילו היה נפוליאון, בכדי לעשות ככל העולה על רוחו: 'להפוך כל אבן' להשגת השלום בתוך שנה וחצי; להעסיק עובדת זרה לא חוקית; לבזבז מיליון שקל על אירוח מלכותי בפריז; למסור את הגדה ואת חצי ירושלים; להעמיק את הקרע בסוגיית ישיבות ההסדר; להשפיל רמטכ"ל מכהן; לקצר את זמן כהונת הרמטכ"לים; להפקיע מהציבור משאל-עם על עתיד רמת הגולן בטענה שזה "מטיל אילוצים מיותרים על ראש
ממשלה".
מדוע הוא נותן תחושה שלא אכפת לו מכלום?
מנהיג או מלך? ברק מסוכן כי הוא עובד לבד. ההבטחה האישית שלו לתת ל
יאסר ערפאת חלקים גדולים מהארץ המובטחת, כולל אפשרות לקבוע את ירושלים המזרחית כבירת המדינה הערבית-פלשתינית, רגע לפני סילוקו מהשלטון ב-2001, היא איתות חמור לאנטי דמוקרטיות אצל האיש. גם היהירות והחופזה ביציאה מלבנון הן תוצרת ברק.
בשנת 2001, ששוב הוכרזה כשנת השלום, הבטיח ברק 'להפוך כל אבן' להשגת השלום, מן מס שפתיים מדובבות בו הורגלנו, ואכן, נדמה כי ברק הופך כל אבן; הוא הופך את תפקיד שר הביטחון לתענוג, ובכך הוא הופך חיי אזרחים וחיילים להפקר; כך התייחס לקסאמים שעה שסעד במסעדת יוקרה עם רעייתו לאחר הפגזות, כך עשה בהפקרת
מדחת יוסוף; לשכת ברק שיקרה כשטענה שברק לא נכח בשטח. ברק שתק.
בשנת 1999, כשכולם אהבו לשנוא את
בנימין נתניהו, נתפס ברק כמושיע: "שחר של יום חדש", הודיע בבוקר הניצחון. ואכן, זו הייתה תחושתם של מסלקי ביבי, ואפילו ברק החל להאמין בזה. אהוד ברק נוהג כמלך ולא כמנהיג, כאוליגרך בעל מיליונים, ולא כמי שנשלח להציל את בטחון המדינה.
אהוד ברק, כמו רוב מנהיגי המדינה בעת החדשה, חזק בחוכמות, בהצהרות. חוכמת השלום של ברק בקמפ דייוויד התנפצה; חוכמת הבריחה מלבנון התנפצה גם כן. כך ההודעה כי בשנת 2028 יהיה שלום לא הוסברה. תחושת העליונות של ברק כלפי הערבים רק ממחישה את חוסר ההבנה שלו, ושל השמאל כולו, במגרש הערבי. נדמה שברק פשט את מדיו אך לא את תפישתו הצבאית; הניסיון לתחום את השלום בזמן, כאילו היה מבצע צבאי, בעוד לערבים גישה אחרת למושג 'זמן', גם היא ממחישה את הנתק המדיני של ברק.
מלוחם לג'ובניק ההתנהגות הנהנתנית של ברק גורמת לחשוד כי לא מטעם השליחות בא, אלא מטעם הג'וב בממשלה. מפלגת העבודה, כך לפי סקר [ראה משמאל], מגיעה למספר המנדטים ש"מרצ" הגיעה אליו בשיאה. אך לא זה יגרום לברק להתפטר, אלא הפסד אישי ל
אריאל שרון בבחירות 2001. הכל אישי. ואם כבר מרצ, נצטט את
שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, שאמרה כי הוא אדם מסוכן,
"...בגלל האמביציות שלו והביטחון העצמי שלו. שנית, כי הוא רודף שררה. הוא לא ישקוט עד שהוא יהיה נפוליאון, עד שהוא יהיה רודן. הוא גאה במצביאות הצבאית שלו, בזה שהוא הרג ערבים. גם את סדאם חוסיין הוא רצה להרוג. כל התרגיל בצאלים היה כדי לתרגל את ההתנקשות, והוא היה בטוח שיתנו לו לעשות את זה, אבל רבין לא היה עושה את זה. בנוסף לכול, הוא חמדן. גדל בקיבוץ ורוצה להיות בקלאסה של עשירי העולם ושליטי העולם, אבל לא די בכסף וראווה, זה חייב לבוא עם כוח פוליטי. הוא הרי השאיר את המפלגה שלו עם חובות מפה ועד הודעה חדשה והלך לעשות מיליונים, עשה לביתו ולא תרם למפלגת העבודה".
בשבוע שעבר הודיע ברק כי ישקול לפרוש מהממשלה אם לא יהיה מו"מ מדיני. כאילו לא הוא הציע לערבים 92 אחוז משטחי הגדה המערבית; כאילו לא הוא יושב-ראש מפלגת אוסלו; כאילו. בעיקר כאילו. אהוד ברק עושה כאילו, ומתעקש להישאר בזירה הפוליטית. אהוד ברק הלוחם - הפך לג'ובניק.
בעבר ברק התנצל על אפליה בפני מזרחיים: ערבי ישראל, ויהודים יוצאי עדות המזרח. הגיע הזמן להתנצל בפני מפלגת העבודה, שהובילה אותו להוביל את ההתרסקות הצפויה בבחירות הקרובות. ברח, אהוד. אך לא לפני שתסיים את ה'עבודה', תרתי משמע - הפעם גם הופעה נוספת ב'ארץ נהדרת' לא תעזור.
