מיהו יהודי ומיהו שמאלן?

לאור התגייסות אנשי השמאל למניעת נישולים של שכונות וכפרים ערביים, עולה השאלה מדוע יהודים רוצים להגן על זכויות הערבים. במיוחד עולה שאלה זו בקרב יהודים חרדים, שאין הלאומנות על סדר יומם. התשובה קשורה ל"פיקוח נפש דוחה הכל".

יותר ממאה שנות ציונות ויותר משישים שנות מדינה הולידו מציאות של "יהודי חדש" עם התנהגות יהודית חדשה, שהביאה עימה גם סכנות פיקוח נפש חדשות. הציונות קמה באירופה של המאה ה-19, עם רוח ההתקוממות הלאומית. אך הציונות הייתה חסרת טריטוריה וחסרת שפה מאחדת, והיהודים הוכרו כדת ולא כעם. הציונים היו חידוש - הם עטו שלמה לאומית על עצמם, בחרו לעצמם ארץ, וחידשו שפה. האומות האימפריאליסטיות העניקו מנדט רשמי לקולוניה של ההגירה, ואף אישרו הקמת מדינה. ישראל ערכה הפקעות ונישולים בשם היהודים והיהדות, והפגיעות בנפש ושלילת זכויות הערבים "נזקפו" לחובת היהדות והיהודים. לא פעם שילמו יהודים על כך בחייהם, וראשונים שילמו יהודי ארצות ערב.

כאן עולה "פיקוח הנפש" לדרגה עילאית. כבר מהמאה ה-19 סברו גדולי התורה של ישראל שהתוכנית הציונית, וגרירת יהודים להתנחלות על אדמה של עם זר - מנוגדת לדת היהודית, ומהווה סכנת גוף ונפש. שהרי נאמר "התרתי את בשרכם כצבאים וכאיילות השדה". כך אירע במאורעות ת"ח ות"ט, כאשר אפילו גדולים בישראל קבעו את שנת ת"ח לזמן "הגאולה" והכריזו על כך בעמים. כך אירע לאחר כישלון המשיחיות של שבתאי צבי, כך אירע במרוקו בתקופת הרמב"ם, וכך אירע לאחר כישלון התקוממויות הנפל שרצו לגאול "לאומית" את עם ישראל בהרפתקנות, כולל "המרד הגדול" של בית שני וממלכת החשמונאים שלפניה.

הזעם בעולם על היהודים, בגלל מעללי הציונות, היה יכול להיות כבד יותר, אילו אותם יהודים מהשמאל לא היו עומדים כנגד העוולות והסחף הלאומני-רשמי, באל-עראקיב, בשייח' ג'ראח, בסילוואן, ובאזכרת ההרג בערביי ישראל בשנת אלפיים. הפגנות השמאל הללו מוכיחות לעולם שהגישה הלאומנית-ממסדית איננה נחלה יהודית מוחלטת. זוהי נקודת הצלה של פיקוח נפש ממש ליהודים רבים. שבירת הסטריאוטיפ העולמי כי מעללי הכיבוש והיהודים חד המה חשובה לאין ערוך כנקודת הצלה לעתיד. כל זאת, אפילו אם אנשי השמאל אינם מבינים איזה מעשה גדול הם עושים מבחינה דתית בהתנגדותם לכיבוש. כוחות השלום היהודים, בארץ ובעולם, הם עוגן הצלה מאירועים אלימים חמורים יותר שהיו יכולים להתרחש, חס ושלום, נגד נקודות יהודיות ברחבי תבל. כיהודי חרדי חשתי כך לא פעם, במבצעי הצלה של יהודים חרדים המסתייגים מדרכם של הציונים. כך, למשל, הסתובבתי השנה ברובע "הקני" בלונדון, ולפתע ניגש אלי צעיר מוסלמי ושאלני אם אני שייך ל"נטורי קרתא". עניתי לו שאמנם אינני שייך אליהם, אך אני שייך לאלה ההולכים בהשקפתו של האדמו"ר מסאטמר זכר-צדיק-לברכה. הצעיר חייך, והתפתחה בינינו שיחה לבבית. אין ספק שההד של הפגנות "נטורי קרתא" עשה את שלו. סיפור אחר אירע לי בשנת 2008. עמדנו מספר יהודים חרדים בתוך תהלוכת הנכבה, ליד נצרת. לפתע ניגשה אישה ערבייה לעברנו עם ילדיה, ובשמחה מופגנת קראה: "תתקרבו, שהילדים שלי יראו שלא כל הדתיים הם לאומנים, כמו שהם רואים בטלוויזיה". כשהתקרבנו היא אמרה לילדיה: "תלחצו להם את היד, תגידו להם שלום, הם לא אויבים".

אין ספק שלאלה היוצאים כנגד העוולות לערבים יש מידת רחמנות שאין לאלה הקוראים ל"יד חזקה" נגד הערבים, כחיקוי ללאומנות נוכרית. מכאן שלשמאל יש יותר "פיגמנטים" יהודיים מאשר לימין. הרחמים ביהדות כלפי הזר אינם תלויים בהתנהגותו של הזר כלפינו. מסתבר שדווקא כך אפשר לפרש את הפסוק התורתי "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", בדיוק ההפך מההסבר הלאומני של המתנחלים הציונים לשבטיהם.