השריפה בכרמל, מחשבה מראש - והקשר ביניהן

יש חוק אוניברסאלי שנקרא "חוק פי עשר". זהו אינו חוק מתמטי או חוק של המדינה אלא חוק המצביע על התנהגות אנושית מול תקלות בתהליכים שונים. החוק הזה קובע כי כאשר נכנסת תקלה למערכת - אזי ככל שהיא מתקדמת בתהליך, מבלי שמבחינים בה ומסלקים אותה, כך הנזק שהיא גורמת במעבר משלב אחד למשנהו יוצר נזק גדול פי עשר אם לא אותרה וסולקה בתחנה הקודמת.

לשם המחשת הרעיון חשבו, למשל, על הכנת עוגה. אם בתחילת התהליך טועה המכין ולוקח מלח במקום סוכר. ככל שמתקדם תהליך ייצור העוגה כך מושקעים יותר זמן ומשאבים שגורמים לבזבוז מיותר. עלות הבזבוז הזה גדלה וגדלה כל זמן שלא אותרה הבעיה וסולקה. בסופו של יום, ייתכן מצב שהעוגה תהיה מוכנה ומישהו יאכל ממנה, יקבל קלקול קיבה, יאושפז וחלילה יקרה לו משהו יותר חמור. אם התקלה הייתה מאותרת בשלב הראשון כל הבעיה הייתה נמנעת.

השריפה האחרונה בכרמל ממחישה היטב את הרעיון הזה. ראש מועצת דליית אלכרמל שהתראיין בטלוויזיה במהלך השריפה אמר שלפעמים כוס מים אחת יכולה למנוע שריפה גדולה. אם הייתה כבאית צמודה ליישוב זה שהייתה מגיעה תוך דקות לשריפה יכול להיות שכל האסון הנורא היה נמנע.

על-פי המיתולוגיה היוונית מי שנתן את האש לבני האדם היה פרומתאוס ענק טיטני. משמעות השם פרומתאוס היא "החושב מראש" כלומר מי שמביט קדימה ומתכנן היטב את צעדיו. אחיו של פרומתאוס היה אפימתאוס שמשמעותו "החושב בדיעבד" כלומר אדם שרואה את הבעיות רק אחרי שהן קרו ובדיוק היפוכו של פרומתאוס.

על-פי המיתולוגיה היוונית ביקש זאוס, מלך האלים, מפרומתאוס ואפימתאוס ליצור את החיים עלי אדמות וניתנו להם מתנות רבות לשם כך כמו - פרווה, כנפיים, מהירות, טלפיים ועוד. אפימתאוס שהיה מגושם יצר את החיות השונות במהרה וחילק להם את כל המתנות שקבלו. לעומתו, פרומתאוס יצר ועיצב את האדם בדמות האלים ממים ואדמה ואולם עד שסיים ליצור אותו לא נותרה שום מתנה והאדם היה חסר ישע. לכן, נתן פרומתאוס את האש לאדם כדי שיוכל להגן על עצמו.

בשלב מסויים כעס זאוס על פרומתאוס והחליט לקחת את האש מהאדם. פרומתאוס הצליח בכל זאת להחזיר את האש לאדם ולכן זאוס כעס עליו וציווה לכבול אותו להר גבוה. בכל יום הגיע עייט שאכל את הכבד שלו. הכבד היה מגליד בלילה והעייט היא אוכל אותו ביום. אכן עונש נוראי.

בכעסו הרב של זאוס הוא גם ביקש מהייפיסטוס ליצור אישה בשם פנדורה - האישה הראשונה בעולם. האלים לימדו את פנדורה את רזי היופי והאומנות אולם גם את הכישרון להוליך שולל ואת חוסר הבושה. פנדורה קבלה מהאלים תיבה סגורה ובה כל מיני חוליים ופגעים והם הורו לה לא לפתוח את התיבה הזו.

זאוס ידע שאפימתאוס ובני האדם לא יעמדו בפיתוי של פנדורה ותיבתה וכך תכנן את נקמתו. אפימתאוס, בניגוד לעצתו של פרומתאוס, התאהב בפנדורה ונשא אותה לאישה. למרות האזהרה פתחה פנדורה את התיבה וכך הביאה לאנושות את כל הסבל האנושי והאסונות. בתיבה נותרה רק התקווה שגם היא שוחררה יותר מאוחר.

בסיפור הזה יש סימבוליות רבה לימינו. האדם שמתכנן את צעדיו ומקדם את פני הרעה (פרומתאוס) נידון לסבל רב ולעונשים. הוא המתריע בשער ומבקש לתקן את העולם לטובת עתיד טוב יותר. בהרבה מקרים זעקתו לא נשמעת והוא מוקע מן החברה או שמתייחסים אליו באדישות.

דוגמה טובה לכך מן התנ"ך הם הנביאים. לעומתו קיים האדם "החושב בדיעבד" (אפימתאוס). זוהי בעצם התכונה הבסיסית של אדם הרוצה בפתרונות של כאן ועכשיו, שנתון לפיתויים של מראית העיין (פנדורה) ואינו חושב על משמעות המעשים שלו לגבי העתיד. האופי הזה בהכרח מביא גם לכל הרעות החולות והאסונות של האנושות (תיבת פנדורה). האם זה לא מה שמאפיין את המין האנושי?

ואם נחזור מן הסיפור הזה לתנ"ך שלנו אז אפשר בהחלט להשוות את יוסף בעל החלומות לפרומתאוס. הוא היה האדם שחזה את העתיד, ראה עשרה צעדים קדימה את מה שאף אחד לא ראה בסביבתו. בהיותו שר האוצר של מצריים תכנן הא כל ההיערכות לבצורת העתידית, יצר מלאי של מזון ומנע אסון כלכלי כבד. ואם בענייני כבד עסקינן אז גם לו "אכלו את הכבד" - אחיו זרקו אותו לבור מים, מכרו אותו לישמעאלים, הוא נעשה עבד לשר מצרי ואשת השר (אולי פנדורה) שהוא לא נענה לפיתוי שלה גרמה להשלכתו לבית האסורים באשמת שווא.

ברמה הפרקטית, אנו זקוקים להרבה פרומתאוסים כדי למנוע את האסונות שמביאים עלינו אפימתאוסים והפנדורות. זה נכון גם לרמה הבינלאומית, הלאומית והפרטית אישית של כל אחד מאיתנו. זהו מקור התקווה שלנו.

האם המנהיגים שלנו הם פרומתאוסים או אפימתאוסים? כל אחד שיחליט לעצמו. חשבו על זה