אלימות לשמה

"בשש השנים האחרונות נהרגו בהפגנות מול הגדר 21 פלשתינים, ובהם 10 קטינים", מציין הבוקר רוני שקד בידיעות אחרונות, כחלק מדיווחו על מותה של ג'וואהר אבו-רחמה, שהפגינה שלשום נגד מכשול ההפרדה שהקימה מדינת ישראל סמוך לכפר בילעין, ומתה אתמול בבוקר, ככל הנראה כתוצאה משאיפת כמויות גדולות של גז מדמיע.

כדי שכוחות של צבא כובש יוכלו להמשיך להרוג מפגינים באין מפריע, כולל נשים וקטינים, יש צורך במערכת נרחבת של הדחקה והצדקה. לתקשורת הפונה אל אזרחי המדינה הכובשת חלק מכריע בשימור מערכת זו. הדבר נכון בשגרת הדיווחים היומית של הנעשה בשטח הכבוש (נכון יותר לומר, שגרת האי-דיווחים), ונכון שבעתיים בעת שנהרגת מפגינה לא אלימה תוך כדי מחאה נגד גזל קרקעות שאפילו בית המשפט העליון של המדינה הכובשת קבע כי הוא פסול ובלתי חוקי.

כדי להוסיף קושי למבוכתה של התקשורת של המדינה הכובשת, במקרה זה עליה להתמודד עם הרג מפגינה עם סיפור אנושי חריג בעוצמתו: אחיה האחד נהרג בעת הפגנה דומה, כתוצאה מקליע גז מדמיע שנורה על-ידי חייל צה"ל ופגע היישר בחזהו (האירוע צולם), ואילו אחיה האחר נורה על-ידי חייל צה"ל ברגלו בעודו כפות (האירוע צולם). לא נעים.

לא נורא, אם אתם קוראי מעריב. אומנם ידיעה על מות המפגינה מופיעה בעיתון, אך רק בעמ' 13 וללא כל אזכור בשער. חשוב מכך – המסגור של הידיעה, מאת עמית כהן, מקרצף את מצפון הקוראים. "ההפגנות האלימות בבילעין נגד הגדר גובות קורבנות", נכתב בכותרת הגג, מה שעשוי לעורר הבנה בקרב הקורא להרג מפגינה, גם אם בגוף הידיעה אין כל עדות או אף טענה כי המפגינה ההרוגה סיכנה בדרך כלשהי חיי חיילים או פעלה באלימות. עצם המחאה שלה נגד הגדר הבלתי חוקית היא אלימות לשמה, שבגינה נהרגה.

כותרת הידיעה במעריב קוראת, "מות המפגינה: מלחמת גרסאות", וכותרת המשנה מנוסחת כך: "מה גרם למותה של ג'וואהר אבו-רחמה? הפלשתינים טוענים: כתוצאה משאיפת גז מדמיע שירו חיילים בבילעין. צה"ל טוען: היא שוחררה לביתה מבית-החולים במצב טוב. הפלשתינים מסרבים להעביר את הדוח הרפואי, כנראה שיש להם מה להסתיר". מבחינת העיתון, הרג המפגינה הוא חדשות האתמול. העניין המהותי שעליו יש מקום לדווח הוא מלחמת גרסאות בין שני הצדדים בנוגע לנסיבות האירוע. הקורא מוזמן להחליט למי עליו להאמין, לפלשתינים או לצה"ל.

ניחוש: רוב קוראי מעריב יסתפקו בקריאת הכותרת וכותרת המשנה ויעדיפו את גרסת צה"ל. אלה מביניהם שיטרחו לקרוא את גוף הידיעה יגלו כי גרסת צה"ל כפי שהיא מופיעה בכותרת המשנה שגויה, שלא לומר מטעה.

כהן מדווח בידיעה על טענות שני הצדדים. תחילה הוא מביא את גרסת הפלשתינים ("נפגעה קשה משאיפת הגז שירו החיילים [...] איבדה את הכרתה משום ששאפה כמות גדולה של גז מדמיע, נקלעה למצוקה נשימתית ופונתה במצב קשה מאוד לבית-החולים ברמאללה [...] ניתן לה טיפול אינטנסיבי, אולם כל הנסיונות להציל את חייה עלו בתוהו"); בסיום הידיעה הוא מביא את גרסת צה"ל – לא תגובה רשמית של דובר צה"ל, אלא ציטוט ללא ייחוס ברור: "שמענו את הדיווחים הסותרים בכלי התקשורת הפלשתיניים על אודות האירוע [...] היו שטענו כי האשה מתה בביתה, והיו שטענו כי מתה בבית-החולים ברמאללה. פנינו לגורמי הרפואה לקבל דוח רפואי, והם סירבו. זה לא קורה בדרך כלל, וכנראה שיש להם מה להסתיר".

כלומר, בניגוד לנכתב בכותרת המשנה, צה"ל אינו טוען כי המפגינה שנהרגה "שוחררה לביתה מבית-החולים במצב טוב", אלא גורמים בצה"ל מזכירים כי הופיע דיווח כזה בתקשורת הפלשתינית, וזאת במטרה לקעקע את אמינות הטענה האחרת של הפלשתינים, כאילו המפגינה מתה משאיפת יתר של גז מדמיע.

המסגור שבחר מעריב לדיווח על מות המפגינה מוטה יותר מהדיווח של שבתי גרברציק שמופיע הבוקר בתחתית הכפולה הפותחת של "מקור ראשון", הנחשב לעיתון ימני מובהק. הדיווח במעריב מתחרה במידת ההטיה רק בדיווח מאת עוזי ברוך שהופיע אמש באתר ערוץ 7 תחת הכותרת "מפגינה נפצעה קל ומתה בביתה", שם מוגדרת אבו-רחמה "המפגינה האלימה".

על האמינות של הדיווח במעריב תעיד העובדה כי בפסקת הפתיחה שלו נכתב כי "בניגוד לימי שישי בחודשים האחרונים, שלשום התייצב מול חיילי צה"ל המאבטחים את המקום מספר גדול במיוחד של מפגינים, הנאמד ב-250 אלף". הרוגה אחת מתוך 250 אלף מפגינים? זו סטטיסטיקה שאינה יכולה לבייש את גם צבא מוסרי פחות מזה המגן על מדינת ישראל.

"לא טעיתי, עליתי מטהיטי", קוראת כותרת ידיעה חדשותית המופיעה בעיתון "ישראל היום". יורי ילון מדווח כי יורם זקרי, בן 35, הוא העולה היחיד שהגיע לישראל בשנה החולפת מהאי טהיטי. לידיעה מתלווה תצלום [דודי ועקנין] של זקרי, מניף דגל ישראל.

"עלייה וג'וב בה", קוראת כותרת ידיעה חדשותית המופיעה בידיעות אחרונות. דני אדינו אבבה מדווח כי ארבעה יהלומנים מבלגיה "החליטו לעלות לישראל למרות ניסיונות המעביד שלהם לשכנע אותם להישאר". לידיעה מתלווה תצלום [חיים צח] של שניים מהיהלומנים – אחד עטוף בדגל ישראל ושני מניף אגודלו כלפי המצלמה.

"הכניעה לאדידס", קוראת כותרת ידיעה חדשותית במעריב. יוסי אלי מדווח כי עיריית ירושלים החליטה לשנות את תוואי המסלול של מרתון ירושלים הבינלאומי הראשון, וזאת ככל הנראה בעקבות לחץ של נותנת החסות המרכזית – חברת אדידס. במקום ריצה בשיח' ג'ראח, פסגת-זאב וארמון-הנציב, שונה המסלול כך ש"משתתפי המרתון ירוצו את רוב הדרך בשכונות מערב העיר ורק חלק קטן ממנו מעבר לקו הירוק".

גורלו של הנשיא לשעבר משה קצב, שהורשע ביום חמישי האחרון בשני מקרי אונס, ממשיך להעסיק את העיתונים. "בדרך לכלא", קוראת הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות. יורם ירקוני מדווח בעמ' 4 של העיתון כי הנשיא לשעבר צפוי להיכנס לכלא מיד לאחר מתן גזר הדין, או ימים אחדים לאחריו, ובכל מקרה לפני שיישמע ערעורו.

במוסף "המגזין" של מעריב מתאר אבי אשכנזי את הצפוי לקצב אם וכאשר ייכנס לכלא. בכותרת המשנה נכתב שקצב "יקבל אותה ארוחת בוקר ואותם תנאים כמו שאר האסירים. לכל היותר הוא יזכה להטבה וישובץ לעבוד בספרייה". כותרת הכתבה: "שלוש פרוסות לחם, כוס תה ודייסה".

"זהו יומו היפה של שלטון החוק, שאינו מפלה בין שוע לבין דל", נכתב במאמר המערכת של הארץ.

"כשנשיא עומד לדין זוהי 'חגיגה לדמוקרטיה'. וכאן טמון הכשל", כותב צבי בראל במאמר המתפרסם הבוקר במדור הדעות של הארץ. "ככל שגדול הסיפוק מן ההרשעה, כך הוא מעיד על חוסר האמון של הציבור באפשרות שבית משפט בישראל יעז בכלל להרשיע ראש מדינה. [...] זאת אינה תפיסה המאפיינת דמוקרטיה אמיתית, אלא מדינת עולם שלישי. היא מזכירה את הפליאה וההערצה שמעורר בית משפט בבוליביה כשהוא מרשיע ברון סמים. במדינות דמוקרטיות לא מתעוררת כל תמיהה על כך שבית משפט מעז להרשיע ראשי מדינה. במדינות כאלה מנהיגים חשודים נוהגים להתפטר עוד לפני שעמדו לדין. עצם החשד הוא עלבון גדול לציבור".

ועוד נכתב במאמר המערכת של עיתון הארץ: "משפט קצב מבטא את השינוי החברתי ביחסים בין גברים לנשים, שביסודו ההכרה בזכותה של האשה לומר 'לא' גם למעסיק שלה, לממונה עליה, למפקדה בצבא או לאדם בכיר וסמכותי אחר שמנסה לכפות עליה יחסי מין. נקודת המפנה הייתה בקבלת החוק נגד הטרדה מינית ב-1998, שאמר 'לא' לנורמות מעוותות שהיו מושרשות במקומות עבודה רבים. בחברה מיליטריסטית ומסורתית, שראתה בנשים ובגופן קניין גברי מובהק, החוק שינה, צעד אחר צעד, את הנורמות שהיו מושרשות גם בצמרת השלטון".

מאז פרסום עדויות נשים בתחקיר התוכנית "המקור", שלפיהן נהג יצחק לאור להשפיל ולהטריד אותן מינית, בין היתר בעת עבודתו במערכת עיתון הארץ, בכל פעם שנושא התקיפה המינית של נשים עולה לדיון ציבורי, עומד עיתון הארץ למבחן.

המדיניות הקבועה, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם הבוקר, היא התעלמות מהטענות שהופנו כלפי העיתון עצמו ומי שעדיין כותב בו באופן קבוע, והתייחסות לכל הפרשה כאילו חל עליה דין התיישנות. בפרפרזה על מאמרו של בראל המצוטט לעיל, זו אינה תפיסה המאפיינת עיתון ליברלי אמיתי.

במעריב מופיעה הבוקר ידיעה מאת עמית כהן וגדעון קוץ תחת הכותרת "אירן לאו"ם: לחקור לאן נעלם הגנרל עסכרי". על-פי הדיווח, "אירן פנתה לאו"ם בדרישה לברר מה עלה בגורלו של סגן שר ההגנה האירני, עלי רזא עסכרי [...] כלי תקשורת מערביים וערביים דיווחו כי ערק לארצות-הברית מרצונו, אולם אירן התעקשה כי נחטף". מיד בהמשך הידיעה מדווח על פרסום בשבועון הצרפתי "לה-קנאר אנשנה", על אודות חבלות שביצע לכאורה המוסד הישראלי בתוכנית הגרעין של אירן.

בהארץ מתפרסמת ידיעה מעט ברורה יותר מאת יוסי מלמן תחת הכותרת "אירן מאשימה את ישראל בחיסול סגן שר ההגנה שלה". על-פי ידיעה זו, "שר ההגנה של אירן, אחמד וואהידי, וסגן שר החוץ של אירן, מוחמד ראוף שייבני, אמרו כי הם מודאגים מהדיווחים לפיהם עסכרי נחטף בסיוע ארה"ב וחוסל בישראל [...] ההתבטאויות והקריאות של בכירי המשטר האירני באות על-רקע גל של שמועות לפיהן עסכרי הובא לישראל ושם חוסל".

שתי הידיעות הללו מעידות כי בצנזורה הצבאית החליטו בימים האחרונים להרפות מעט מהאחיזה בגרונות העיתונאים הישראלים, שזה זמן אסורים בדיווח חופשי על "גל השמועות" הנוגע לגורלו של עסכרי. זו התפתחות מבורכת, אך היא עדיין אינה מבטלת את האבסורד שבבסיס האיסור.

ביום שישי האחרון הזכירו יאיר לפיד ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 ואילה חסון במהדורת "יומן" של ערוץ 1 פרט שאינו מופיע בפרסומים הבוקר בעיתונים. אזרחי ישראל בעלי חיבור לאינטרנט יכולים לבדוק זאת באתרי שני הערוצים (ובאותה הזדמנות לגלוש לאתרים שאינם כפופים כלל לצנזורה הצבאית בישראל).

ליאור אל-חי מדווח בידיעות אחרונות כי שלשום הוגש כתב אישום בגין תקיפת צלם עיתונות נגד אורן קורידו, החשוד בעבירות מין נגד קטינים.

"הפלשתינים מאשימים: אשה מתה מגז בהפגנה בבילעין", קוראת הכותרת של "ישראל היום" לידיעה על מות אבו-רחמה, המופיעה בראש עמ' 9. בגוף הידיעה מצטטים דניאל סיריוטי ולילך שובל "גורם צבאי" שאומר להם: "צריך לקחת את הדיווחים הפלשתיניים בעירבון מאוד מוגבל [...] פתאום הם שינו גרסה, הם מסרבים לאפשר לנו לעיין בתיק הרפואי שלה ולא קיבלנו מהם אישור לנהל חקירה משותפת. הם טענו שההפגנה לא הייתה אלימה, אבל לנו יש צילומים של השלכת בקבוקי תבערה לעבר צה"ל".

אגב, בהקשר לטענת צה"ל כי הושלכו בקבוקי תבערה במהלך ההפגנה, ראוי לציין כי על-פי עדותו של העיתונאי הישראלי נועם שיזף, שנכח בהפגנה שלשום, "ירי הגז מדמיע בבילעין החל לפני שתהלוכת המפגינים התקרבה לגדר או לפני שנזרקו אבנים". מכל מקום, בדיווח ב"ישראל היום", מאת שני עיתונאים שככל הנראה לא נכחו במקום, מופיע גם משפט של דובר צה"ל, שאומר: "נסיבות מותה של הפלשתינית עדיין בבדיקה".

לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי בעיתון זה מתפרסם צמוד לידיעה על מות המפגינה מאמר פרשנות מאת דן מרגלית, המזכיר את העובדה הפשוטה (אך הקלה להדחקה) כי ההפגנה מוחה נגד מדיניות בלתי חוקית של מדינת ישראל. "גדר ההפרדה בבילעין מתוחה לאורך תוואי אסור", כותב מרגלית. "בג"ץ הורה למערכת הביטחון לשנותו. החלטות בג"ץ אינן בגדר המלצה בלבד. חלפו שנים, ואהוד ברק לא ביצע. לפיכך יש שם הפגנות בלתי פוסקות, שלעתים מסתיימות בטרגדיה".

על-פי מרגלית, "חיילים רשאים להגן על עצמם מפני יידוי אבנים. גם בגז מדמיע. רק שבבילעין אין לכך הצדקה, שכן היה על ישראל לקבוע תוואי חדש. אי-אפשר להתגדר (בצדק) בשלטון החוק כפי שזהר בפסק הדין נגד משה קצב, ולהתעלם ממחדלי שתי ממשלות ביחסן לבג"ץ". בהמשך מאמרו משנה מרגלית כיוון, תוקף את הרטוריקה של הפלשתינים שהגדירו את האירוע כ"פשע מלחמה", מבקר את העמדה הפלשתינית הדורשת "זכות שיבה" לצאצאי פליטי 48', ומזהיר מפני הידרדרות לאינתיפאדה שלישית.

בידיעות אחרונות מדווח רוני שקד על מות אבו-רחמה על פני כל עמ' 6, וזאת תחת הכותרת "הטרגדיה המשולשת". על-פי דיווחו, לא 250 אלף מפגינים עמדו מול כוחות צה"ל ביום שישי האחרון ליד בילעין, אלא כאלף בלבד. הוא מדווח עוד כי אבו-רחמה "נלכדה בתוך ענן גז, איבדה את הכרתה ופונתה לבית-החולים ברמאללה", ומייחס את הקביעה כי מתה כתוצאה מהרעלת גז ל"רופאים" בבית-החולים ברמאללה, לא ל"פלשתינים".

הארץ הוא העיתון היחיד הבוקר שמפנה מקום בשערו לכותרת על מות המפגינה. על פני מרבית עמ' 2 מדווחים אבי יששכרוף, עמירה הס ואנשיל פפר על האירוע. בידיעה מדווח כי על-פי "גורמים פלשתיניים", אבו-רחמה לא הייתה מעורבת פעילה בהפגנה, "אלא עמדה עם נשים נוספות במרחק כמה עשרות מטרים מהמפגינים". בידיעה ניתן פתחון פה נרחב גם לעמדת צה"ל, הרשמית והבלתי רשמית.

ידיעה נפרדת, מאת אבי יששכרוף ועמירה הס, מתפרסמת באותו עמוד תחת הכותרת "המשפחה: 'אין לנו רצון בנקמה, אנחנו רק רוצים שהילדה שלנו תלך לגן עדן". בידיעה זו מצוטטים בני משפחת ההרוגה, ומשורטט פרופיל אנושי שלה. הכתבים משוחחים עם דודה של ההרוגה ומספרים מעט על חייה. האנשה של מפגינה הרוגה, במיוחד מפגינה בעלת סיפור חיים טראגי כמו זה של אבו-רחמה, היא מעשה עיתונאי מתבקש. הארץ הוא העיתון היחיד שמפרסם הבוקר ידיעה נפרדת על חייה של אבו-רחמה.

ידיעה אחרת בהארץ, מאת אנשיל פפר, מזכירה כי השבוע אמור להיגזר דינם של סא"ל עמרי בורברג וליאונרדו קוראה, המג"ד והחייל שהיו מעורבים בירי על אחיה של ההרוגה, בעודו כפות. הראשון הורשע באיומים והתנהגות שאינה הולמת קצין, ואילו האחר הורשע בשימוש בלתי חוקי בנשק.

ידיעה קצרה בתחתית העמוד, אף היא מאת פפר, מדווחת כי הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט, סגר את תיק החקירה נגד אל"מ איתי וירוב, שבמהלך עדות שמסר במשפטו של סגן אדם מלול, שהואשם בתקיפת פלשתיני, אמר: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה, היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה [...] לפעמים יש צעקה והצמדה לקיר, לפעמים אין מנוס מלטלטל, להצמיד, לדחוף – כשהדבר מחייב. [...] הפעלת אלימות ואגרסיביות שתמנע הסלמת מצב וצורך להשתמש באלימות יותר גדולה היא לא רק מותרת, היא לעתים חובה. מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה, היא בהחלט דבר אפשרי".

על-פי הידיעה של פפר, בהחלטה שקיבלה לאחרונה הפרקליטות הצבאית נכתב כי "מעדותו של אל"מ וירוב במשפטו של סגן מלול לא עולה כי כוונתו הייתה להתיר הפעלת אלימות לשמה".

- ארץ קשוחה
- הם יורים גם בעיתונאים
- הניצחון הכפול של צילה חיון
- צריך שניים לרייטינג
- ריכוך המועמדים