החלטת ועידת הליכוד להעביר את ההכרעה בשאלת ההינתקות לידי מתפקדי הליכוד, בסדר גודל של בין 230-200 אלף חברים, מעוררת מיני סערה בפוליטיקה ובקרב חלק משרי הליכוד והח"כים שלה. השר עוזי לנדאו - מתנגד חריף למהלך - טוען שלא יקבל את החלטת הרוב, אם יחליטו בעד. יהיה מעניין להראות אם יוכל להמשיך לכהן בממשלה או להיות חבר בליכוד בכלל. לעומתו, רוב המתנגדים, כמו השר כץ, לבנת והנגבי, כבר הודיעו כי הם יקבלו, בלית ברירה, את החלטת הרוב ויפעלו על-פיה.
הטוענים בלהט קובלים כי המשאל אינו דמוקרטי, ולא הגון, כיוון שמיעוט בעם יחליט למעשה על מהלך כה משמעותי ומכריע. לגישתם, צריך להביא את הסוגייה בפני העם כולו ולא רק מפלגה מסויימת.
אולי יש טעם ודברים-בגו בעמדה זו, אבל איפה היו כל הטוענים האלה עד היום. בכל שנות השלטון של כל המפלגות, ומאז הקמת המדינה, לא היה משאל עם - מה עוד שהוא גם לא מעוגן בחוק או בתקדימים פוליטיים.
להזכירכם, הסכם "אוסלו" עבר בכנסת על חודו של קול אחד, וגם זה בעזרת שני "עריקים" ממפלגתו של רפול דאז. ואם היה צורך במשאל, אז היתה ההזדמנות הגדולה.
והשאלה היא איפה הפסול, או האיסור שמפלגת שלטון או אפילו אופוזיציה, תפנה בשאלה עקרונות לחבריה כדי שיביעו דעתם בנושא.
אסור לשכוח, שההכרעה הסופית תהיה בכנסת על-ידי הצבעה ולא במפלגה. אז מה הצעקות, או בסגנון שרון, "הבכי והנהי" של המתנגדים. מה פה לא דמוקרטי ומה לא תקין.
המתיישבים בגוש קטיף, בסיוע מתישבי יש"ע והמפלגות של האיחוד הלאומי, הכריזו על מאבק נגד ההינתקות בדרך של כינוסים עצרות ושיכנוע המתפקדים - שזאת דרך מכובדת ונאותה לנסות להשפיע על המהלך. כמובן שגם בפני התומכים פתוחה הדרך לשיכנוע, ולמרות הסקרים הרבים בנושא, המצביעים על רוב בעד המהלך, ספק אם זו תהיה גם התוצאה הסופית, שהרי רוב הסקרים נעשו במסגרת הציבור כולו ולא מקרב המתפקדים.
המעניין בוויכוח הפוליטי מדיני הספציפי, הוא שלשתי הגישות נימוקים טובים ומשכנעים. חלק מהמתנגדים טוענים שהעיתוי אינו בשל, שהנסיגה תתפרש ככניעה לטרור, תיתן רוח גבית לטרור, תחזק את הקיצונים והחמאס - שזו דרך טובה ומצליחה ללחוץ על ישראל לסגת מעזה ואח"כ באותה דרך מיש"ע.
מנגד ניתן לטעון, כי במאבק בטרור, עם קיצונים כמו חמאס, אין עיתוי בשל או מתאים. ומאחר ואין למעשה פרטנר - הפתרון הוא מהלכים חד-צדדיים על-פי תוכנית ישראלית, שבמרכזה: שיקולי ביטחון וטובת ישראל.
למתלבטים ראוי להבהיר: פינוי ישובי גוש קטיף והינתקות מעזה - תוכנית זו מצויה ומקובלת על כל המציעים עד כה, להסדר מוסכם דו-צדדי עם הפלשתינים, גם מצד ממשלות הליכוד וגם ממשלות העבודה בעבר ומפלגות השמאל בהווה.
כלומר: המהלך העכשווי של שרון-אולמרט אומר למעשה: אם אין עם מי לדבר, חבל לחכות. נבצע את התוכנית בצורה חד-צדדית, אותה תוכנית שממילא נסכים לבצע בדרך של הסכם הדדי.
מעניין שתומכי ז'נבה, עם יוסי ביילין בראשם, מתנגדים למהלך החד-צדדי, ללא הסכם כתוב. לטענתם יש פרטנר ולכן צריך לחכות להסכם.
נקודה נוספת שרצוי להבהיר היא: כל ישובי גוש קטיף - מבחינה ביטחונית, למעשה, איבדו את חשיבותם האסטרטגית, לאחר הנסיגה ופינוי של ישובי צפון סיני, כגון ימית וסביבותיה, עם חתימת הסכם השלום הקר עם מצרים.
אם יהיו בעיות ביטחוניות לאחר נסיגה מגוש קטיף, לצה"ל יהיה יותר קל, ויותר יעיל להגן או לבצע פעולות מבצעיות ללא הישובים עם האוכלוסיה האזרחית.
התוצאה: אזרחי ישראל טובים ונאמנים שנשלחו להתיישב באזור, מטעם הממשלות החוקיות, נקראים להתפנות, תוך כיסוי כספי מלא והוגן לקווים אחרים, גם על-ידי ממשלות חוקיות, בבחינת היד שאישרה היא גם היד המבטלת - עקב שינוי נסיבות ויעדים.
ישובי גוש קטיף, כמו ישובים מבודדים ביש"ע שהם מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים, צריכים לראות עצמם "כישובי מילואים" של צה"ל, שעם תום תפקידם המבצעי, פוליטי, מדיני - צריכים להתקפל חזרה, על-פי פקודה חוקית לתחומי הקו הירוק. גם אם ינהלו "קרב מאסף" - הרואי ועקשני.
ועם כל הצער, עוגמת הנפש והקשיים הפיזיים והנפשיים שבמעבר - כפי שחוו גם מפוני סיני, לא תהיה להם ברירה אלא להשלים עם החלטה דמוקרטית. להערכתי, אולי לא תוך שנה כמוצע ע"י שרון-אולמרט, המהלך הזה יתבצע לטובת כל הנוגעים בדבר ובמיוחד לטובת מדינת ישראל.
