פעם היו כאלו שאספו הזמנות. אני מתכוון ממש אוספים. ועוד הזמנות של חתונה. טוב, פעם היה עוד מה לאסוף. ההזמנות היו גדולות ככל שניתן עם תבליטים מפוארים של חתן וכלה ולפעמים אפילו עוגה. היו שם ציורים וצבעים, ציפורים ופרחים, שהזכירו את הטפטים באולם האירועים כך, שלא היה צריך לסמן למוזמנים על גבי מפה איך להגיע לאולם, אלא רק מגיעה ההזמנה וכבר תדע איך להגיע לאולם, כי ככה הוא גם נראה מבפנים- וילונות בצבעים וציורי קיר.
הזמנות כאלו עוד אפשר היה לאסוף, אבל היום עברנו להזמנות בצורת גלויה. פשוטות, מודפסות מצד אחד. היצירתיים יותר, יציירו משהו בצד השני בצבעי פסטל ומשפט רומנטי מעל. והאמת, שההזמנות האלו הן הדבר הכי אמיתי שיש היום בחתונות. כי גם החתן וגם הכלה, גם ההורים משני הצדדים, גם החברים היועצים, אחשדרפני המלך ויועצי הפחות (יקר). הרבה דעות יש לכולם אבל כולם מסכימים תמיד על דבר אחד- ההזמנות. לא להשקיע יותר מידי בהם כי גם ככה הן נזרקות בסופו של דבר. ככה זה לא?
מה אני אומר? טוב, אז לפני שמדירים אותי סופית מכל חתונה קרובה, אני צריך להסביר. כהרגלי, אני קופץ מהר מיי כבר לשלב של ההזמנות, אבל עוד קודם לכן יש את שלב ה- לקראת החתונה.
בחתונות של פעם כמו היום, ההתרגשות רבה עד מאוד מיותר לציין, ולא רק של הזוג המאושר, אלא גם של אלו שבכלל לא הוזמנו ורוצים להיות כן מוזמנים. שלא כמו אלו שמוזמנים ולא מגיעים, אצל ה-"לא מוזמנים ויגיעו", ההכנות החלו לפחות כבר חודש לפני.
אני לא מדבר רק על הצד הנשי בסיפור, שנכנס לדיאטה רצחנית בניסיון נואש להילחם מול הבורקסים של החינה, והבין שלהוריד את המשקל צריך תרתי משמע, להוריד את המשקל למחסן שמתחת לבניין, ולקבור אותו עמוק מתחת לערימות האופניים ומכונות הכביסה המקולקלות. אני מדבר גם על הצד הגברי שההכנות לא פסחו עליו. אומנם לא מצד המשקל, אבל כן מצד- מי ירקוד מה? מי יביא כמה? ואיך בדיוק נראה בכניסה? הכי חשוב איך ניראה בכניסה.
זה אולי בא מההשפעה של פרסי האוסקר השנתיים, כשעדר צלמים מחכים לכוכבים הפוסעים חרש על השטיח, וקובעים לנו את האופנה של השנה הקרובה. או שאולי זה השלב הקובע לאימות הגעתך לאירוע או לא. תמיד יש מישהו מבני הזוג שמחליט כן לצפות בשעה הארוכה של הנכנסים לאירוע. ומי רוצה כבר להסתבך איתם? ביציאה מסתבר, כבר פחות חשוב איך ניראה מאחר שבדרך כלל הצלם כבר לא שם ואין הוכחות מרשיעות. מה גם, שלא פעם, אין באפשרותך לצאת במצב מאוזן, ויהיו אחרים שיעזרו לך לצאת החוצה כי הם פשוט יותר מיוצבים בסיום הערב.
ז'קטים כבדים מעור הושאלו מהדוד שרק חזר מטיול שורשים במרוקו (וקפץ לבקר את מלך מרוקו- חבר ילדות שלו) שרשרת זהב תלויה מעל הצווארון של החולצה- רצוי בתליון של שנהב או מגן דוד שנשלפה אי שם מקופסת המתנות של הבר מצווה, ולסיום המון בושם של "אדם"- בושם להמונים.
אחרי שלב הכניסה והבלבול האוחז למראה אולם תפוס או שמור, תלוי מי ממונה על זה, מתחילים לחפש מקום.
פעם, מראה האולם היה מספיק כדי לדעת באיזו שנה התחתנת. אם זה אולם צפוף ככל שניתן והשולחנות עטופים במפות בצבעי הווילונות. אם על גבי השולחנות מונחים להם אחר כבוד שלוש צלחות- הגדולה ביותר מתחת והקטנה ביותר מעל. הרי שהתחתנת באזור שנות השמונים.
זה היה לפני שהוחלט על-ידי ארגון אולמות וגני האירועים (בטח יש להם משהו כזה, כי אפשר בבת אחת להוריד בכל הארץ את הוילונות המזעזעים ומתנת רב המלצרים לזוג המאושר?) שאת הצלחת של המנה הראשונה מביא המלצר.
על במה גבוהה ככל שניתן מעל לערימות פנסים ואורות נחבא לו הכוכב האמיתי של הערב, התקליטן בכבודו ובעצמו. פעם הספיקו לו שני קלטות ועשר משרוקיות להרקיד קהל שלם, שעשה כמעט הכול כדי לזכות בפרסים האלו. היום די לתקליטן בתיק קטן של דיסקים ושולחן אחד שלם של אוכל לצוות שלו כדי לגרום לכיס של החתן לרקוד.
מה שכן, אז לא היו משתמשים במילים מפוצצות של בר אקטיבי - כלומר מישהו שזורק כוסות באוויר ומטרתו העיקרית היא להשקות את הקהל באלכוהול (אחרת איך יהיה שמח?), מתוקים - שזה מפלי שוקולד וגומיות לאכילה (וקצת כאבי בטן), ופירוטכניקה - שזה זיקוקים (או זיקוקין) מסתובבים תוך כדי עשן מיתמר (לפעמים מצד השיער של הכלה), קונפטים (שזה המון נייר שנשאר בשיער של הכלה עד סוף הערב), מעגלי מתופפים (למה תמיד יש להם את אותו לבוש שרוואלי?), הרב המזמר (שהוא לא עצבני כמו הרב הרגיל אבל מתעקש להצחיק גם אם לא הולך לו) ותמונות של מגנט למקרר (ליד מדבקת קופת חולים כללית). די היה בדרז'ה והזמנה גדולה.
את ההזמנות האלו שמרו.
