גורל ההסכם

העם בישראל מלוכד לנוכח גל ההפגנות הפוקד את מצרים - חרדה מפני הבאות, תפילה להבטחת קיומו של משטר מובארק, ודאגה אמיתית לעתיד הסכם השלום המצוי כיום בשנתו ה-32. אין פלא שכל הדאגה מתבטאת למכלול היחסים העתידי שבין מצרים לישראל. ההתעניינות שלנו בעתידם של מצרים ושל העם המצרי היא התעניינות אקדמית. אותנו פוקדים דאגה וחרדה, כיצד יקרינו השינויים במצרים עלינו, כלום תחזור מצרים להיות מדינת-עימות? אין ביכולתי להתנבא, להעריך ולהבטיח מה יהיו היחסים בעתיד הנראה לעין מחר, בשוך הסערה, אל מול המשטר שייכון בארץ הנילוס. יחד עם זאת, דומה כי ראוי להבהיר מספר דברים שהם בבחינת עיקר השיקולים שינחו כל מי שישלוט מחר בקהיר, כל מי שיידרש להחליט על יחסי מצרים-ישראל.

ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל לפני 34 שנים, והכרזתו הדרמטית No more war!, לא נבעו משינוי יחס לישראל ומהשלמה עם קיומה של ישות יהודית-ציונית בלב המזרח התיכון הערבי-מוסלמי. אלה היו פועל-יוצא מהחלטה על שינוי אסטרטגי ועל מעבר ממאמץ צבאי, מהיערכות למלחמה בישראל, לניסיון לטפל בדחיפות בבעיות החברה והכלכלה של מצרים, חברה ומשק שעמדו על סף קריסה.

ב-1978 הדיח הנשיא סאדאת את שר המלחמה שלו, הגנרל גמאסי. הוא עשה זאת מיום אחד למשנהו ובצעד הפגנתי ברור. בשיחה שקיים שמעון פרס עם הנשיא, סמוך לאחר מכן, ביקש מר פרס להבין את מניעיו של סאדאת, ואף הקשה ושאל אם אין הגנרל גמאסי שר מלחמה מעולה, לדעתו. השיב לו סאדאת: גמאסי הוא הטוב בגנרלים שלנו ואין טוב ממנו כשר המלחמה. אולם אני החלטתי על תפנית אסטרטגית של 180 מעלות. אנו הולכים לשלום וכל המאמץ הלאומי שלנו יופנה פנימה. תקציב הביטחון הוא שיהיה הנפגע העיקרי מן המדיניות החדשה. ואני מחפש היום שר מלחמה שיאמר לי "כן אדוני!", שר שיקבל את הדין, וגמאסי איננו כזה.

מיליוני המפגינים בכיכר א-תחריר שבבירת מצרים מבקשים לפרוע את אותו החשבון. הם טוענים, ובצדק, כי מצבו של העם המצרי, מצבה של החברה והכלכלה היום, גרועים עשרת מונים מן המצב שהיה לפני 30 שנה. המהפך שהם מצפים לו הוא בדיוק באותו כיוון - מיקוד מלוא המאמץ בחזית הפנים. מי שיבקש להפנות את מצרים לעימות צבאי מחודש יפעל בכיוון מנוגד לחלוטין לצרכים האובייקטיביים ולרצונו של העם המצרי. הנהגה שתעשה כן תפעל נגד מי שיעלה אותה לשלטון. יהא זה טירוף מוחלט לעשות כן.

כלום ניתן להתחייב כי זו אכן תהיה מדיניות המשטר החדש שייכון במצרים? בוודאי שלא. אין זה אלא ניסיון להעריך כיצד צריכה לנהוג המנהיגות החדשה והאחראית שתעלה לשלטון על כתפי ההמון המפגין. ועוד נקודה: אימוץ אסטרטגיה זו אינו מבטיח שיפור ואף לא קיום היחסים המדיניים הקיימים. השלום הקר יכול להיות גם יותר קר. ובנקודה זו חיוני להבהיר - מערכת היחסים שבין שתי מדינות מושפעת מהתנהגות שתיהן. לצעדיה, למעשיה ולהצהרותיה של ישראל, הן כלפי מצרים והן בנושאים אזוריים אחרים, תהא ללא ספק השפעה רבה על ההחלטות שתתקבלנה בקהיר.