"מי זה יגאל אלון?" שאלתי את הסטודנטים.
"... זה רחוב", ענה לי הסטודנט היחיד, שהיה לו בדל מידע.
שוב תלשתי עוד קווצת שיער מול הבורות הנורמטיווית של נפגעי מערכת החינוך הישראלית, שאלון היה ממעצביה.
יגאל אלון הפסיד בקרב החשוב ביותר בחייו, וטוב שכך. הוא הפסיד בקרב מול דוד בן-גוריון, וייתכן שעקב כך יש לנו מדינה.
הקרב הזה היה על דמותו של הצבא: בן-גוריון רצה צבא לא-מפלגתי, כלומר רק של מפלגתו (מפא"י). למזלנו, הייתה אז מפא"י מפלגה ציונית, שרצתה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. כתוצאה מכך, צה"ל סובל עד היום מפוליטיזציה של הפיקוד הבכיר, אך יחידותיו אינן כפופות למרות מפלגות.
לאלון לא היה כל סיכוי מול ב"ג בקרב הזה - החשוב בחייו. הצעיר השרמנטי, שהיה המוכשר, היצירתי והמבריק באלופי תש"ח (מאז ועד עתה כישרון צבאי הוא משאב נדיר יחסית במקומותינו), היה מושא לשלל תעלולים מבית-מדרשו של ב"ג. הצנזורה מחקה את שמו של אלון ואת תמונתו במבצע נחשון; שוטרים צבאיים מנעו את הופעת משמר, עיתונה של מפ"ם, שהפר את ההוראה. ב"ג עיכב את מינוי אלון למפקד מבצע דני, וגרם למרד אלופים; ולבסוף פירק את הפלמ"ח, וגרם לפרישת אלון מצה"ל.
אלון הוביל את מבצע נחשון, את מבצע דני ואת הקרבות בחזית הדרום - לתוך סיני, לעין גדי ולאילת. הוא גם בלע את הגלולה המרה, ציית לפקודה, והחזיר את כוחותיו לקו ניצנה-אילת מול כביכול לחץ בינלאומי. יחידות בפיקודו עיצבו את גבולות המדינה הלכה למעשה - כולל כישלונות מרים.
מול אלופי מפ"ם הציבה מפא"י חבורה של לבלרים אפורים, צייתנים וחסרי עמוד שדרה, שאיישו את המטכ"ל ואת מפקדות החטיבות, והישגיהם הקרביים היו בהתאם. אף אחד מאלופי מפא"י לא השתווה לאלון, למשה כרמל, לשמעון אבידן, למולה כהן ולנחום שריג.
דשדוש
עם תום המלחמה מצא אלון את עצמו מחוץ לצבא. הוא למד באוניברסיטה, והפך לפעיל מפלגה ולפעיל בקיבוץ המאוחד. אפילו שלבש חאקי הוא חסר את הכאריזמה, הנדרשת למשוך המונים. כששמעתי אותו בראשונה בחיי נואם במועצת תנועת הצופים, פיהקתי מההברה השנייה.
יגאל אלון, כמו רבים מבני דורו, לא עלה מן המחתרת: הוא לא השתחרר מן הפלמ"ח. הטרגדיה שלו, שהגיע לשיא בצעירותו, ובשאר ימיו בייש את עברו.
עברו של אלון היה מפואר. ההווה - לא כל כך. לעומתו, למשה דיין היה עבר דל, הווה אפור ועתיד מפואר.
בתש"ח דיין היה מג"ד בעייתי, שביצועיו בשדה הקרב שנויים במחלוקת. בסוף 1948 פיקד על חטיבת עציוני, שלחמה בירושלים, וגם בראשה לא זכה לזרי תהלה. לדיין לא הייתה עין, והיה לו כרטיס חבר במפא"י. בבחירות הראשונות הוא נבחר לכנסת - בהיותו במדים - ברשימת מפא"י, אך ויתר על כיסאו. זה לא מנע ממנו את חיבתו של ב"ג. בסוף 1949 הפך דיין לאלוף פיקוד, ואחר כך לרמטכ"ל ולשר חקלאות בממשלת ב"ג. עם הקמת רפ"י בתחילת שנות השישים, הוא פרש ממפא"י עם ב"ג ומממשלת אשכול, שנאנח כנראה, "סוף-סוף, בלי עין הרע".
הקרב השני
שני בני הטיפוחים של יצחק שדה השתוו בשנות ה-60': הם דשדשו במי אפסיים. דיין נסע לטייל בוויטנאם. כתביו על המלחמה שם מעידים על חוסר הבנתו בנושא. אלון נסע לטייל במוסקבה, והחליט לסיים את ביקורו, בהתאם לתכניתו, למרות הכוננות של מאי 1967 - הטעות הגדולה של חייו, שעליה לא הצליח להתגבר. נפלא בעיניי כיצד ישראל גלילי לא הבין את המרחש בארץ, ולא הזעיקו לחזור. גלילי, כנראה, נרדם בשמירה.
עד שאלון טרח לשוב ארצה גמגם אשכול, ומערכת משומנת של יחסי ציבור והפגנות מתוזמנות של נשים ברחובות הכריחה אותו לוותר על כס שר הביטחון לטובת דיין. אלון חזר ארצה, והשתתף במלחמת ששת הימים כצופה מהצד. דיין, שלא עשה בה דבר, קטף את כל זרי התהלה. התבוסה במלחמת ההתשה לא עמעמה את יוקרת גנב העתיקות מצהלה. גם לא שערוריות אישיות. רק המפלה הנוראה במלחמת יום הכיפורים שחררה אותנו לבסוף מעולו - עד שבא מנחם בגין, וגאל את המחדלן משממונו.
קשה לצפות מדיין לדאוג לכבודו הנרמס של יריבו. גם בזמנו לא טרחה מערכת הביטחון להזכיר את יצחק שדה ואת יגאל אלון. הפוליטיזציה של הפלמ"ח מחד-גיסא, ושל צה"ל מאידך-גיסא, סייעה לב"ג ולאנשיו להשכיח את יצחק שדה השמאלן הקיצוני, שנפטר בתחילת שנות ה-50'; את אלון, שנפטר בשנת 1980; את ד"ר משה סנה, ראש המטה הארצי (רמ"א) של ההגנה, שעבר את הקווים, והפך למנהיג קומוניסטי; ואת ישראל גלילי, הרמ"א האחרון של ההגנה. למעשה, הפכה ההיסטוריה של מלחמת העצמאות לסיפור ללא גנרלים. רק "מגש הכסף".
היריבות בין סיעה ב' (לימים מפלגת אחדות העבודה) לבין מפא"י נמוגה, ומפרנסת כעת זיכרונות של קשישים, ארכיונים וחוקרים. בזמנו היא הגיעה לשיאים, שרק הסזון ידע כמותם. במסגרתה עשה שלטון מפא"י ככל יכולתו לעמעם את הישגי הפלמ"ח ומפקדיו.
האקטיוויזם של הקיבוץ המאוחד נעלם יחד עם התנועה, שנותרה ממנה רק הוצאת ספרים. קיבוציה - גם בגולן ובבקעה - חזרו לחיק התק"ם, וכיום הם מאוחדים גם עם קיבוצי השומר הצעיר. גם על התנועה הקיבוצית אין כיום מה לכתוב הבייתה - כמו שאומרים באנגלית.
אחדות העבודה חזרה לחיק מפא"י לפני כשלושה עשורים וחצי. זה לא עזר לאלון. האלוף הנשכח מתש"ח שירת בנאמנות את לוי אשכול, את גולדה מאיר וגם את פקודו, יצחק רבין. הוא היה שר עבודה, שר חינוך ותרבות, שר חוץ ואפילו סגן ראש ממשלה - עד המהפך במאי 1977. כתוצאה מחשבונאות מפלגתית, רבין העדיף את שמעון פרס על יגאל אלון בתפקיד שר הביטחון. ביומן השירות שלו יצטער רבין על כך. כמובן, לפרס לא היה כל מניע להנציח את אלון. כמזכיר הנוער העובד בשנות ה-40'ם טיהר פרס את התנועה ביסודיות מאנשיו של אלון, וזכה על כך בהערכתו של ב"ג.
לסטודנטים שלי אלון הוא עוד עב"ם - גם באשמתו. גם באשמת חבריו. בזכות הרעות, לא נקרא מוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב לזכרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, ולא לזכרו של יגאל אלון, מפקדו בתש"ח, אלא הייתה תכנית לקוראו על שם יצחק רבין.
גם ב"ג וכל מי שפעלו לפני הולדתם הם עבור הסטודנטים שלי עב"מים ושמות רחובות. לדעתם, יהושע בן-נון ויהודה המכבי הם בני מחזור שלי בטירונות בגולני.
בקיבוץ גינוסר - קיבוצו של אלון, על שפת הכינרת - הקימו בית לזכר אלון. הרחק מן העין, הרחק מן הלב.
בתחילת המאה ה-21 על המשלט יושבת עיר, שכל תושביה עלו ארצה אחרי מלחמת העצמאות. מדי פעם מטרידים את מנוחת התושבים קשישים, שבאים לחפש בעירם את עלומיהם.
ישראל הנה מדינה המשמידה את עברה. סרט הקלטה במעגל סגור, המוחק את עצמו. כנראה, יש לנו יותר מדי עבר - הרבה מעבר למה שאנו רוצים לזכור ויותר ממה שאנחנו יכולים לשמר בכבוד. ראו את חרפת האנדרטות הנטושות ללוחמים.
מלחמת העצמאות הייתה באמצע המאה הקודמת. דור תש"ח נמוג וכלה. רוב אנשיו אף לא טרחו לכתוב את זיכרונותיהם. לבני דור X דור תש"ח הנו קבוצה של זקנים, שמדברים בשפה שאינה ברורה (כנראה, עברית - שהיא שפה נכחדת בחסדי משרד החינוך של מדינת היהודים) על עניינים, שאינם נהירים, אלא ליודעי ח"ן. רבים מבני הדור ההוא עדיין רדופים בתסביך סודיות. הבריטים, רעיי, כבר עזבו, וכנראה לא ירצו לחזור.
כיום מדברים באוניברסיטאות על נאראטיבים, וממציאים מעשי טבח, שכביכול נעשו בערביי הארץ.
יגאל אלון אינו בודד בשיכחונו. לאזכרה למנחם בגין הגיעו מעטים, ואף לא שר אחד מהליכוד. מלבד בימי הזיכרון אין פוקד את אתרי הקרבות - גם אלה, הנמצאים בפאתי הערים הגדולות. לפני כעשור ניסיתי להתחקות על שורשיה של תחיית מיתוס יאיר, מייסד מחתרת לח"י - תופעה מעניינת, שנראה לי, כי אין דומה לה.
יותר מכל ברור, כי כדי לשמר זיכרון - צריכים רעי המנוח לזוכרו. מסיבות פוליטיות, היה נוח ליריביו של אלון וגם לחבריו להשכיחו - אם במעשה ואם במחדל.
