תרבות הטאפאס

הדרך הטובה והמהנה ביותר להכיר תרבות חדשה היא לעשות זאת דרך האוכל שלה. גם אם אינך יודע, בדיוק, את שמות חברי הממשלה של המדינה שבה ביקרת, קרוב לוודאי שתדע לנקוב בשמות המאכלים המפורסמים שלה. הכרת המאכלים של חברה מסוימת מאפשרת להזדהות עם אנשיה יותר מאשר באמצעות כל היבט אחר של תרבותה. מן הסתם, טעמים הקשורים במקומות, נשמרים בזיכרון האוסוציאטיבי שלנו אפילו יותר ממראות. טעמה של נקניקייה שאכלתי לפני 20 שנה באמסטרדם, של לביבת-תפוחי-אדמה שטעמתי פעם באחת ממסעדותיה של וינה, או של כריך-סטייק שבו נגסתי ברחוב בפירנצה, חרות בזכרוני הרבה יותר מאשר המראות של מקומות אלה.

כיוון שעסקינן בספרד, האסוציאציה הראשונה הקשורה אליה היא, ללא ספק, הטאפאס. אחרי ככלות הכל, ספרד מציעה שפע של מאכלים מקוריים, כמותם לא תמצא בשום מקום אחר בעולם: החל במרק הגספאצ'ו, דרך הפאייות והטורטילות, ועד לצ'ורוס - אותן סופגניות שמגישים לארוחת הבוקר והנראות כאילו זה עתה נפלטו החוצה מאחוריו של חתול. אלא שתרומתה הגסטרונומית ביותר של ספרד לתרבות האכילה האנושית הם, ללא ספק, הטאפאס.

למעשה דומים הטאפאס למאזות היווניות, המוגשות במסעדות רבות בארץ. אלה הם מתאבנים קלים, שהספרדים טועמים מהם, תמיד בלוויית כוס-יין, או בירה, לפני ארוחת הצהריים, או ארוחת-הערב. כמו המאזות הם מוגשים בשורה ארוכה של צלוחיות קטנות, הפרושות בדרך כלל יותר על דלפק הבר מאשר על שולחן הארוחה.

מלכודות לתיירים

על פני ספרד כולה פזורים ברים של טאפאס, שבהם ניתן ללגום משקה חריף ולטעום ממבחר של מתאבנים, או דוגמיות של תבשילים, לפני שמסבים לשולחן במסעדה לסעודה העיקרית. עם זאת יש גם מסעדות רבות המגישות טאפאס לפני הארוחה. חלק ממסעדות אלה, במיוחד באתרי התיירות המפורסמים, כמו הפיאצה מיור במדריד, הן פשוט מלכודות לאותם תיירים ששמעו על אודות הטאפאס, ושמבקשים להזמין אותם, אבל מקבלים במקומם ארוחה כבדה ושלמה, המורכבת ממנות רבות, כשהמחיר הוא בהתאם. כך או אחרת, הטאפאס מוגשים כפינצ'ו - חטיפים שאוכלים בעזרת קיסמים; כדוגמית של תבשיל מקומי מפורסם; או כפרוסות של בשר ומליחי-דגים, שאותם אוכלים ביד.

לא אחת מתבלבלים תיירים בין הטאפאס לבין הראסיונס (מנות), שהן צורה אחרת של פולחן-אוכל. אלה הן מנות קרות או חמות, המוגשות כדי שהמסובים לשולחן יתחלקו בהן. בכל מקרה, הראסיונס הן מנות גדולות בהרבה מאשר הטאפאס, אם כי הן יכולות להכיל, לפעמים, את אותם מאכלים. עבור הראסיונס יש לשלם, והרבה, בעוד שבמספר מקומות, בעיקר בחבל גליסיה, מגישים את הטאפאס חינם עם השתייה.

הגישה לחיים

תייר שייכנס בפעם הראשונה לבר-טאפאס לא יבין, מן הסתם, מה כל הרעש סביבם. מדובר במנות זעירות של תפוחי-אדמה ברטבים שונים, בזיתים, שקדים או קלמרי, בדגי-אנשובי עם פלפל אדום, בארטישוקים מבושלים ברטבים מגוונים, בדגים מלוחים מסוגים שונים, בשעועית לבנה ברוטב-ויניארד, או בקרוקטים של עוף, ועוד אלף ואחד תבשילים וסלטים, ככל שדמיונו של הטבח המקומי יכול רק להעלות. לכאורה, שום דבר מיוחד לכתוב עליו. רק זר שהסתובב והירבה לבלות בברי הטאפאס ובמסעדות שבהן נוהגים המקומיים לסעוד, יוכל להבין מעט מהי משמעות הטאפאס עבור הספרדים.

תרבות אכילת הטאפאס משקפת, למעשה, את גישתם של הספרדים לחיים. צורת הנשנוש והשתייה הזאת נובעת מאהבתם נטולת הבושה לתענוגות ולשעשועים. מאחר שבספרד לא מקובל להכניס את הבידור הביתה, משמשים ברי הטאפאס מזה דורות כסלונים של הספרדים: מקומות שניתן להיפגש בהם, להתרווח, לטעום משהו, לצפות בטלוויזיה במשחק-כדורגל, או במלחמת-שוורים, ולפטפט ולרכל עם הבעלים או הברמנים.

בכפרים הקטנים ממלא בר הטאפאס תפקיד חשוב יותר מאשר בערים הגדולות. שם צורת הבילוי העיקרית בערבים היא הפאסאו - השיטוט הטקסי ברחוב הראשי ללא מטרה מוגדרת, תוך ביקור בבר אחד, שניים או שלושה. בארץ הבאסקים ובאזורים אחרים בצפון-ספרד הופך השיטוט הזה לטאפאו – קפיצה למספר ברים של טאפאס, כשבכל אחד מהם מזמינים טאפאס אחרים, טועמים מהם תוך לגימת יין או בירה, ורק אחר-כך הולכים לאכול את ארוחת הערב המלאה בבית.