במערב אין חדש

בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בארץ הסרט "נאום המלך", שהוא אחת הדרמות המשובחות שיצאו לאחרונה לאקרנים ואשר גרף השבוע כמה אוסקרים. אולם בכל הקשור לרקע ההיסטורי שלו החורים גדולים יותר מאשר בגבינה שוויצרית. זאת הייתה ראשית הכניעה הגדולה של אירופה, ובראשה אנגליה, לגרמניה הנאצית. על מזבח כניעה מבישה זאת הוקרבה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח אירופה - צ'כוסלובקיה בהנהגת שני אישים דגולים - יאן מאסאריק ואדווארד בנש. ארה"ב באותה תקופה רק הגיחה ממערת הבדלנות שלה. ב"נאום המלך" אין זכר לרקע זה, למעט הופעה קצרה של צ'רצ'יל, אביר הקו הנוקשה כלפי גרמניה, ויש כמובן הופעה של נוויל צ'מרליין, אלוף ההתרפסות בפני גרמניה הנאצית.

בהמשך, כאשר הנאצים איימו על פולין, בשנת 1939, אנגליה וצרפת לא יכלו לעמוד מנגד, לא משום שפולין בראשות גנרלים הייתה דמוקרטיה, אלא בשל הברית עם פולין. אבל הבוגדנות של המערב מצאה ביטוי דווקא במלחמה עצמה. באחד הפוסטים שלי הבאתי את מה שכתב בשנת 2008 עיתונאי והיסטוריון מרקוס טֶנֶר.

אמש האזנתי לתוכנית ב-בי.בי.סי בשם "מאחוריי דלתיים סגורות" שבעצם ניתן היה לכנותה "ההיסטוריה הסודית של מלחמת העולם השנייה", סדרה שרצה במשך כמה שבועות. הפרק שלו האזנתי נגע ליחס בריטניה כלפי פולין, והבטחתו של ווינסטון צ'רצ'יל לגנרל אנדרֶס ( מפקד הכוחות הפולניים שלחמו לצד בעלות הברית- צ.ג) בשנת 1943 במילים אלה: "אל תחשוש. נכנסנו למלחמה בגלל פולין, ואנחנו לא ננטוש אתכם". מה גם שהסרט גילה מה עבר על פולין בכלל וורשה בפרט מידי הנאצים ואחר כך מידי הקומוניסטים של סטאלין. אז איך ניתן לקרוא לזה מלבד "בוגדנות" - כותב טנר.

טנר אומנם מתכוון למכירת פולין לסטלין בהסכמי יאלטה (פברואר 1945), בפגישת הפסגה של רוזוולט, סטאלין וצ'רצ'יל, כשגורלה של פולין שלאחר המלחמה ומעמדה הטריטוריאלי הוכרעו על-ידי הרוסים בהסכמת בעלות הברית המערביות, מבלי להיוועץ בממשלה הפולנית הגולה, אך קדמה לכך בגידה אחרת. זאת הייתה מערכת של כחש ומרמה מצד הסובייטים בשיתוף חוסר מעש מצד בעלות הברית המערביות. זה קרה במרד הלאומי של הפולנים באוגוסט 1944, שנה ורבע לאחר מרד גטו וורשה. מרד זה, שגם אליו התייחסתי באחד המאמרים, בוצע על-ידי הכוחות הלאומיים של פולין - Armia Kraiowa (הצבא הלאומי) שפעלו בשורות ממשלת הגולה הפולנית בלונדון בראשותו של הגנרל בור קומורובסקי. המורדים ביקשו לקבוע עובדות ולשחרר את ורשה לפני שיגיע הצבא האדום. המרד נכשל, ומאות אלפי פולנים נהרגו. העיר ורשה חרבה כולה.

כמובן שלסובייטים, שגם הם הבטיחו עזרה כביכול, היה עניין להביא לחיסול המרד, כדי שהכוחות הפולנים הקומוניסטיים - Armia Ludowa - צבא העם - שאומן והוכן בברה"מ, יכבוש את ורשה כאשר זאת תהיה עי חורבות. המערב שתק ולא באה כל עזרה מצד בעלות המערביות שהלוחמים הסתמכו עליהם. אנגליה הייתה מוכנה להקריב מאות אלפי פטריוטים פולניים בשירות האינטרס הסובייטי, אותו אינטרס שעיכב את כיבוש וורשה על-ידי הצבא האדום כדי להגיע לוורשה חרבה ו"לשחרר" אותה רק בינואר 1945. אותה השהייה שגרמה לחיסול גטו לודז' ולכמה רבבות יהודים שנותרו בו. הדי התותחים הרוסיים נשמעו יפה בגטו באוגוסט 1944. זאת אות קין שגם הבריטים מודים בה, כשם שיש מחדלים שהם משתמטים מלהתייחס אליהם כמו אי הפצצת המסילה לאושוויץ.

לעומת זאת היה "קידום" תעמולתי רטרוספקטיבי. הקומוניזם נחשב כאויב מספר אחד של העם האמריקני ולא רק של ממשלתו. אבל כאשר בריה"מ הפכה בעלת ברית נגד היטלר, אמריקה לא רק שכחה את הברית הבלתי קדושה של שר החוץ הסובייטי מולוטוב ושר החוץ הנאצי ריבנטרופ, אלא גם את הקומוניזם. במסגרת התעמולה הפיקו האמריקנים סדרות תיעודיות על "בעלי בריתנו", ביניהם כמה סרטים בשבחי השותף הקומוניסטי.

קול אמריקה, רדיו אירופה החופשית והמרד ההונגרי

אחת עשרה שנה לאחר סיום המלחמה, במסגרת לימודי ה-מ.א באוניברסיטת ניו-יורק בנושא "שכנוע המוני", נתבקשתי על-ידי ראש החוג פרופסור צ'ארלס א. סיפמאן להגיש "נייר" על השפעתה של תעמולה תקשורתית על מערכות פוליטיות וצבאיות". פרופסור סיפמאן, Charles.A.Siepman ,היסטוריון, חוקר ומומחה בריטי לתקשורת ולתעמולה, היה בתקופת המלחמה יועצו של ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל במסגרת השידורים של הבי.בי.סי לעולם. אגב ווינסטון צ'רצ'יל, אחד הנואמים הגדולים בכול התקופות, האמין במילים והשתמש בהן בשעה הקשה ביותר לאנגליה ולעולם החופשי. למילים שלו בדרך כלל, לא תמיד, היה כיסוי. לעומתו יש מדינאים שמאמינים במילים, וגם הם נואמים טובים, כמו ראש הממשלה ביבי נתניהו, שהוא מאמין במילים גם אם אין מאחוריהם מאומה. ריק אחד גדול. זה הרע במירבו. במילים נבובות וודאי שאינך יכול לנהל מערכת הסברה, זאת בשעה שהמציאות היא בסתירה מוחלטת למילים. אשר למשימה שהטיל עליי יועצו של צ'רצ'יל ,פרופסור סיפמן, בחרתי באיזה מחקר זוטא על השפעת שידורי המערב על המרד ההונגרי בשנת 1956. הכוונה במיוחד לשידורי "קול אמריקה" ו"רדיו אירופה החופשית". כאשר ב-23 באוקטובר 1956 רבבות סטודנטים הונגריים יצאו להפגנות מחאה ברחובות בודפשט הם שמעו כבר את הודעות העידוד של השידורים החופשיים, בראשם "קול אמריקה" ו"רדיו אירופה החופשית". בעידוד השידורים האלה הגיעה משלחת של סטודנטים אל אולפני השידור בבודפשט כדי להשמיע את דרישותיהם. הם נעצרו. ההפגנה בחוץ הפכה קולנית יותר בדרישה לשחרור העצורים. אז כוחות הביטחון פתחו באש לעבר המפגינים. זה הייתה ראשיתו של המרד ההונגרי אשר במהלכו קמה ממשלה ליבראלית ובסופו, בנובמבר, נכנסו טנקים סובייטיים לבירת הונגריה ודיכאו את המרד באכזריות.

באותו סקר זוטא שערכתי שלוש שנים לאחר מכן בשנת 1959 (לצערי הוא לא נמצא אתי) מצאתי כי 60% מכלל הנשאלים היו משוכנעים במידה כזאת או אחרת שהמערב יבוא לעזרת העם ההונגרי. זאת על סמך השידורים ששודרו מאירופה ומאמריקה. ברדיו "אירופה החופשית" שודרו מסרים בשפה ההונגרית שקראו להונגרים לפעול בכוח נגד הכוחות הסובייטיים. מרואיינים סיפרו לי כי שידורים אלה כללו גם הדרכה באמצעים ושיטות למאבק, כולל שימוש בנשק קר ונשק חם, מאבק ברגלים ובכוחות שריון וכיו"ב. רדיו "קול אמריקה", היה אף קולני יותר. מדובר ברשתות שידור לא פרטיות אלא ממלכתיות של אמריקה מזה ואירופה מזה.

פרשנים מציינים כי לנשיא ארה"ב דווייט איייזנהאור הייתה בעיה בעומדו מול הסובייטים כאשר בעלות בריתו במערב, אנגליה וצרפת ובת חסותו במזרח - ישראל, רקמו קנוניה להשתלט על סיני ועל תעלת סואץ, לאחר הלאמת התעלה על-ידי נאצר. אולם גם אם הנחה זאת נכונה ספק רב אם הנשיא אייזנהאור, מצביא הניצחון במלחמת העולם השנייה, היה שולח כוחות אמריקניים להונגריה מול הכוחות הסובייטיים, מפר את ה"מודוס אופראנדי" של המלחמה הקרה ומסתכן במלחמת עולם חדשה. להפך, האיומים הסובייטיים הניעו את אייזנהאור ללחוץ הן על אנגליה וצרפת ובצורה קשה על ישראל, לסיים את מבצע סואץ ולסגת. וזה מה שקרה. הרוסים דיכאו את המרד, וישראל נסוגה מסיני, והבריטים והאמריקנים קיפלו את זנבם ופינו את מצרים.

אולם אם המערב הכיר ב"ריאל פוליטיק", מדוע בחסותו שודרו מסרים נמרצים של עידוד למתקוממים ההונגריים. למצער היה עליהם להזהיר את המורדים הפטריוטים שמוטב להם לחכות למועד אחר, זאת כדי לחסוך בהרוגים רבים, במעצרים ובהוצאות להורג.כפי שאכן קרה. הממשל האמריקני ובוודאי אירופה המערבית, ההדוניסטית, חזו בדיוק מה שיקרה. זה לא בא להם כהפתעה כמו המרד בכיכר א-תחריר.

התערבות באיחור

המצב ביוגוסלביה היה שונה מאשר בהונגריה. עם מותו של טיטו החלה ההתפוררות של יוגוסלביה מדינה שהוקמה מעממים שונים אחרי מלחמת עולם השנייה ונשארה מאוחדת תחת שלטון קומוניסטי לאומני של טיטו. האימפריה הקומוניסטית עברה מן העולם, וחלק מעמי יוגוסלביה הכריזו על עצמאותם, הראשונה שבהם סלובניה. האחרונה הייתה בוסניה המוסלמית שהאו"ם הכיר בעצמאותה. חרף החלטה של האומות המאחדות, הכוחות הסרבים והקרואטים פלשו לבוסניה והחלו במלאכת הרג וחיסול. המערב וארה"ב ניהולו מערכה תעמולתית נגד הרודן מילושביץ, אך לא נקטו שום צעדים ממשיים. למרות הדיווח הרחב בתקשורת העולמית על מעשי הטבח, האונס והביזה ועל הקמת מחנות הריכוז, בחרה הקהילה הבינלאומית לשמור על שתיקה. רק כשממדי האסון זעקו, ומדינות הנפט המוסלמיות רמזו רמז גס, האיחוד האירופי ובעיקר ארה"ב נכנסו למערכה. וגם הפעם ההתערבות הצבאית והדיפלומטית של ארה"ב היא שהכריעה את הכף. אירופה שוב הוכיחה שהיא חדלת אונים בלי עזרתה של אמריקה. זאת סוגיה אחרת.

דוגמה אחרת קרובה לנו יותר היא הלחץ האמריקני על בחירות ברשות הפלשתינית כאשר התוצאה שלהם הייתה ניצחון של חמאס, והקמת ישות דתית קנאית ברצועת עזה. ומי שהיה אחראי לכך הוא לא אחר מאשר הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שראה בחמאס חלק מציר הרשע. כל זאת מלמד אותנו שאינך יכול לעשות מהפיכות אינסטנט שתהיה דמוקרטיה במזרח כמו אצלנו במערב. זאת חרף העבודה ש"אצלנו" - באירופה - זה היה תהליך של מאות שנים עד שהבשילו התנאים לדמוקרטיה. יתרה מזאת, רוב המהפכות הסתיימו בשלטון סמכותי או רודני אכזרי שדיכא את הציבור יותר מאשר השליט שהודח. ואילו רוב המשטרים הדמוקרטיים התפתחו בצעדים אבולוציוניים, תוך שילוב פוליטי, חברתי, כלכלי שהביא את התהליך להבשלה, אף שגם באלה הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. גם אצלנו הדמוקרטיה היא בע"מ. גם אם נביא כדוגמה את המהפיכה האנטי קומוניסטית בברה"מ, עם עליית ילצין, שעברה ללא שפיכות דמים, האם היא הביאה לדמוקרטיה במדינה ענקית זאת שמעולם לא ידעה מה זאת דמוקרטיה? בהחלט לא!!! גם הרוסים,אז, וגם כיום, כולל יהודים רבים ששנאו את הקומוניזם, אוהבים את ה"אבא" הסמכותי, השליט, בדמותו של פוטין. המערב מכיר בכך, כשם שהוא מכיר או משלם מס שפתיים הדוקות למען החופש בסין. זאת משום שאנרכיה במדינות אדירות אלה מסוכנות לעולם החופשי.

יתרה מזאת הרי מקובל על כולנו כי השיטה הדמוקרטית עד עצם היום הזה אינה מושלמת, בין היתר בהגנה על הערכים שהיא עצמה ביססה.ומשטרים דמוקרטיים צריכים להיאבק בפגעים שהם אינהרנטיים ברקמה הדמוקרטית. בין היתר יש מה שנקרא "רודנות הרוב" שאינו מאפשר למיעוט לפעול לשינוי. או לחלופין במשטרים קואליציוניים כמו אצלנו, כאשר במסגרת המשטר הדמוקרטי קיימת "רודנות המיעוט", כמו הממסד הדתי אצלנו שכופה על הרוב אורחות חיים שהוא לא רוצה בהם. כל הסייגים הללו חלים על כול מקום ובכל הקשור באזורינו ישנם עוד כמה וכמה גורמים שצריך להביא אותם בחשבון.

השלכות של תעמולה בכלל ובאזורנו בכלל

הפרשן של עיתון הארץ צבי בראל, שלדעתי הוא אחד הפרשנים הבינלאומיים הבולטים בכל הקשור לעולם הערבי, כותב בין היתר במאמר ב-27.2.2011: תרבות ההפגנות שמפיקה סיסמאות כמעט זהות בכול המדינות שבהן יצא הציבור לרחוב, יצרה כבר קטלוג חדש של משטרים: אלה שבהם לה התחלף המנהיג, אלה שמנהיגם כבר נמלט או עומד להימלט ואלה שהצליחו לחמוק מ"פגיעת הציבור". בפרק הזמן הקצר אף אחת מהן לא יכולה להפיק תוצרים של ממש, כפי שדורשים המפגינים קצרי הרוח. כך גובר התסכול מהפער שבין ההצלחה ברחוב למיעוט ההישגים,וכך עלולות ההפגנות להפוך לאורח חיים ציבורי שאינו מאפשר התחדשות פוליטית וכלכלית, שעה שההפגנות הן חזות הכול". מכאן שאם המערב רוצה לסייע בהפיכת מדינות במזרח התיכון או באפריקה ובדרום אמריקה למדינות דמוקרטיות, עליו מצד אחד לעשות זאת בדרך אבולוציונית, כלומר עידוד המשטרים לשתף את הציבור הרחב בפירות הכלכלה ומצד שני לא להגזים בדחיפה תעמולתית לשינוי המשטרים. להפך. גם המתקוממים עצמם, כמו במצרים, לא רוצים "יבוא" מהפכה אמריקני. אם התקשורת הרעשנית עושה את המלאכה על ממשלות אחראיות לפעול כדי למנוע מצב כאוטי, כפי שמתאר צבי בראל.

לסיכום. פרופסור צ'רלס סיפמן קרא לתעמולה אמצעי הטעייה, הונאה -tools of deception. בעניין זה מרחיב חוקר הנושא Boby Garner במסה שכתב ב-2003 ובה הוא אומר לסיכום: "הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור כאשר אנו משווים בין תעמולה לבין יחסי ציבור הוא ששניהם מוכרים משהו, אם זאת דוקטרינה או דימוי, ולשניהם מטרה ומשימה, כולל איסטראגיה כיצד להשיג אותן. נשאלה רק שאלה אחת: מדוע היחצנות כיום כה להוטה להתרחק מכול קשר לתעמולה? אם אני בוחן את ההגדרה של שניהם יש בהם דמיון רב".

בגיליון האחרון של כתב עת בשם "יקינטון" שעורכו הוא ידידי מיכה לימור מצאתי קטע שרלוונטי לנושא. מיכה הוא לא רק איש טלוויזיה ותיק ומוכר, אלא גם איש ים וותיק ושייָט מנוסה. בפרסום מופיע מאמר שלו ובו קטע שכותרתו "רוח גבית". הוא מעיר על הטרמינולוגיה שלקוחה מתחום המפרשנות ושמשתמשים בה כביטוי לעידוד ולתמיכה בתחום המדיני, ביטחוני וכיו"ב. כשייט מנוסה הוא קובע שהלחץ של "רוח גבית", זיגזגית, מקטין את השליטה על ההגה ואת השמירה על כוון ההפלגה. לאמור שרוח גבית מאיטה בסופו של דבר את המהירות ולא מאיצה אותה. לעומת זאת רוח קדמית, ההתקדמות אטית אבל בסופו של דבר הנהיגה חלקה יותר ובאפקט המצטבר, מאפשרת הגעה מוקדמת יותר למטרה. הבאתי את ההגדרה הזאת שהולמת את הנושא של דחיפת אירועים בתעמולה.

בכל מקרה, יחצנות, הסברה או תעמולה כפי שנרצה לקרוא לאלה, אם אין להן כיסוי, הן משמשות כבומרנג. ככה זה היה במאה העשרים וככה זה נשאר במאה ה-21 ואין הבדל משמעותי אם מדובר באירופה או במזרח התיכון. ואם ערוץ אל ג'זירה, שהמערב אוהב אותו, עושה את המלאכה, אזי בעיני השליטים הערביים זה גרוע יותר מחזיר, ובקרב ההמונים זה מביא לאנדרלמוסיה והם מאבדים כיוון.