כמה שווים חיי אדם בבית המשפט?

כבר היו בעבר פסקי דין, במיוחד בתעבורה, הקשורים בפגיעה בחיי אדם או בפציעות קשות שהסתיימו בעונשים קלים או מגוחכים של עבודות שירות ופסילות לא ארוכות. אבל, המקרה הספציפי - עולה על כולם בעונש הקל לעומת התוצאה.

שתי נערות צעירות מלאות חיים, עומדות על אי תנועה, מחכות לחילופי הרמזור, כאשר מכונית נכנסת בהן בחוזקה, על-ידי נהג שיכור, עייף, ישנוני, מטלפן, חולם (בחרו את הצירוף הנכון), מתנגש בהן, נכנס בהן וקוטע את מהלך חייהן בשניה, אחת בצורה קלה יותר ובשניה בפגיעת ראש קשה, המאפשרת לה לתקשר עם הוריה ואחיה במצמוץ עיניים. העונש המוטל על הנהג הדורס - עונש קשה, כבד מנשוא 1,000 שקלים קנס כעונש עיקרי עם כמה תוספות שוליות. לא שלילת רישיון לכל החיים, לא מאסר בפועל בין 5-2 שנים, ואפילו לא 6 חודשים של מאסר ממש.

כבר כתבתי באתר זה בעבר כי הענישה הקלה והזילות בחיי אדם, במיוחד בעבירות תעבורה, חייבת להביא לשינוי מהותי ומרחיקת לכת, וצריך לחשוב על חקיקה בנוסח עונש מינימום. כאשר המערכת המשפטית והתביעתית, לא מבינה את העקרונות של ענישה והרתעה, יש להכניסה בכוח למערכת באמצעות עונשי מינימום הקבועים בחוק. עסקות טיעון הן הכרח שאסור לוותר עליהן, אבל עסקת טיעון מתבצעת, כאשר יש נימוק משכנע ראייתי, עובדתי ומעשי.

במקרים כשהעובדות ברורות וחותכות, עסקת טיעון מתקבלת רק כשהיא עומדת בקריטריונים של ענישה, הרתעה ותקדימים. הודעה באשמה, חסכון בזמן שיפוטי, בקשת סליחה - הן חישובים לעונש אבל לא אלמנטים מכריעים בענישה הרתעתית.

התביעה והשופטת

במקרה הספציפי של דריסת שתי הנערות הצעירות, הטלת האחריות על העונש המגוחך הפוגע בשכל הישר ופוגע קשות בנערות שנפגעו, מתחלקת שווה בשווה בין התביעה לשופטת.

התביעה לא הייתה צריכה להציע את עסקת הטיעון המקלה, והשופטת לא הייתה צריכה ולא מחויבת לקבלה. נימוקיה, לקבלת העסקה, לא עומדים במבחן ההיגיון ולא במבחן המשפטי. הפתרון - לחץ ציבורי, תקשורתי על התביעה, לרבות פניה של משפחות הנפגעים לפרקליט המחוז או לפרקליט המדינה - להורות על הגשת ערעור להחמרת הענישה.

נכון שנוצר כאן פלונטר לא מקובל

התביעה הציעה את עסקת הטיעון והשופטת קיבלה אותה. יחד עם זאת, כבר היו מקרים בעבר, שפרקליט מחוז/פרקליט המדינה הגישו ערעור למרות שהתביעה הסכימה לעסקה, זה קצת מביך אך הכרחי בנסיבות. חבל שהשופטת לפני קבלת העסקה, לא ביקרה את הנערה בבית לווינשטיין, נראה לי שהעונש היה נראה לגמרי אחרת.

רישיון לרכב - כמו רישיון לנשק

אמרתי זאת, מספר פעמים בעבר ואני חוזר על כך בכל הזדמנות מתאימה. עד שרשויות החוק, התביעה, בית המשפט, לא יעכלו זאת ויטמיעו זאת בהתנהלות שלהם ובתפיסתם את המטריה, לא יבוא כנראה שינוי ממשי בענישה. לא יתכן - שחיי אדם, יהיו הפקר והיה אם קורה אסון, ולפעמים זה בלתי נמנע, הנסיבות המיוחדות חייבות להיות משכנעות כדי שהפוגע לא יישא בעונש מעבר לפרופורציה בין המעשה לענישה המקובלת.

אם העונש הספציפי במקרה המתואר לעיל יישאר על-כנו, תהיה זו פגיעה אנושה בכוח ההרתעה, במערכת אכיפת החוק ומעל לכולם, באמון הציבור במערכת.

נקודות להבהרה:

1. בתקשורת פורסמו מאמרים, מהם עולה כי ידיה של שופטת התעבורה היו כבולות בהטלת העונש, בשל פסיקה של העליון כי ניתן לסטות "מעסקת טיעון" שמוצעת ע"י המדינה, רק במקרים חריגים ביותר.
2. בכל הודעה על "עסקת טיעון", מצוין במפורש כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את עסקת הטיעון.
3. יתירה מכך - על השופט להודיע על כך במפורש לנאשם וסנגוריו לפני הטיעונים לעונש ולקבלת העסקה.
4. המקרה הספציפי - חל במפורש במסגרת של מקרה "חריג" ולכן השופטת הייתה רשאית לסטות מההוראה ולדעתי גם חייבת.
5. ראה בנושא זה מאמרי באתר זה - "על עסקות טיעון".