"משנכנס אדר מרבים בשמחה", וזה מובן, כי המוקד של חודש אדר הוא חג הפורים, אבל מה אמורה להיות הרגשתנו בשאר ימות השנה? הרי השמחה אינה שייכת לימי הפורים דווקא, אומנם כל החודש, מתחילתו ועד סופו, הוא חודש של שמחה ליהודים, שעל כן יהודי שיש לו איזה עניין משפטי עם גוי, ישתדל להעביר את הדיון המשפטי לימי חודש אדר, שאז מזלו של היהודי משחק לו. והשנה הייתה שמחה כפולה, פעמיים אדר, אבל אנחנו כבר בסוף אדר שני, אז מה, מסתיימים להם ימי השמחה? מה קורה מכאן ואילך? ככלל, מוסבר בחסידות כי חוויית השמחה מושרשת בחידוש; טבע האדם שהוא שמח במשהו חדש, וכשמתרגל אליו - נמוגה השמחה. בחודש אדר החידוש הוא ב"ונהפוך הוא" של פורים וממנו מוקרנת השמחה אל כל ימי החודש, אבל כמו בכל חגי ישראל, הרעיון הוא שהמסר של החג הזה ילווה אותנו כל השנה, עד שיגיע שוב בשנה הבאה.
השבת הזאת היא האחרונה בחודש אדר, חודש השמחה, ובה אנחנו קוראים את פרשת תַזְרִיעַ [ויקרא י"ב]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר (...) נו, תינוק חדש במשפחה, יש שמחה גדולה מזו? הנה לנו התחדשות שמצמיחה שמחה, כאמור לעיל. אבל מיד בהמשך כתוב: וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. טומאה זה ריחוק, אז איפה השמחה כאן? איך אפשר לשמוח בזמן שחווים ריחוק מכל מה שיקר ואהוב? כמובן, לא בכל שנה קוראים את הפרשה הזאת בחודש הזה, קביעות כזאת היא די נדירה, רק בחלק מהשנים המעוברות, אבל העובדה שזו הקביעות בשנה זו, ודאי יש בה הוראה עכשווית עבורנו ואת ההוראה הזאת אנחנו מנסים למצוא.
ברשימה הקודמת הזכרנו את ארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר, משבת ראש חודש אדר או מהשבת שלפניו ועד השבת שלפני ראש חודש ניסן, או בראש חודש עצמו אם חל בשבת. הזכרנו, אבל דיברנו באריכות יחסית רק על שתי הפרשיות הראשונות, "פרשת שקלים" ו"פרשת זכור". השבת שעברה הייתה השלישית בסדרה ובה קראנו בספר תורה שני את פרשת פרה [במדבר י"ט]: [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. את הפרה הזאת שוחטים, שורפים באש, ואת האפר שנשאר מערבים במים חיים (מי מעיין), מזים על מי שנטמא במגע עם מת ובכך הוא נטהר: [יא] הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם--וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים. [יב] הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--יִטְהָר; וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--לֹא יִטְהָר.
השבת הקרובה היא האחרונה מבין הארבע הנזכרות ובה קוראים בספר תורה שני את פרשת החודש [שמות י"ב]: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. בפשט, פרשת שקלים נקראת בסמוך לראש חודש אדר כי במהלך חודש אדר גובים את מחצית השקל לקרבנות הציבור של השנה הבאה שמתחילה מניסן. פרשת זכור נקראת בסמוך לפורים בגלל הקשר התורשתי שבין המן לעמלק. פרשת פרה נקראת בשבת שלפני השבת הסמוכה לניסן, כי כולנו חייבים להקריב קרבן פסח וצריכים להיטהר כדי שנוכל להקריב. פרשת החודש נקראת בסמוך ו/או בראש חודש ניסן כי זה עניין היום ממש, זו המצווה הראשונה שקיבלנו לקראת יציאת מצרים שהיא עניינו של חודש ניסן.
הזכרנו כבר ששתי הפרשיות האלה נקראות תמיד ברצף, שלעולם אין שבת הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החודש. בין שקלים לזכור ובין זכור לפרה יכולה לחול שבת הפסקה, אבל לא בין פרה להחודש. מעניין מה המסר של זה. ובכן, הכלל הקבלי הוא שבכל מקום בו יש רצף של ארבעה, זה מקביל לארבע אותיות שם הוי'ה ברוך הוא, וכמובן, למשמעות הפנימית של כל אות. כי "קבלה" זה בעיקר מלשון הקבלה, כמו בפעם הראשונה שהשורש הזה מופיע בתורה [שמות כ"ו]: מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת. וההקבלה העיקרית היא לאותיות שמו הקדוש, השם המהווה את כל הנבראים, שזהו תוכן שמו בעברית, יְ-הַ-וֶ-ה. ארבע הפרשיות מקבילות לארבע האותיות מלמטה למעלה, פרשת "שקלים" כנגד ה' האחרונה שבשם הקדוש, ה' תתאה בלשון הקבלה, שבת "זכור" כנגד ו', שבת "פרה" כנגד ה' ראשונה, ה' עילאה בלשון הקבלה, והשבת שלפנינו, שבת "החודש" כנגד י' של שמו הקדוש. הזכרנו בעבר שארבע האותיות מכילות בתוכן את עשר הספירות, י' כנגד החכמה, ה' עילאה כנגד הבינה, ו' כנגד שש המידות הכלולות בדעת, וה' תתאה כנגד המלכות.
מתחדשים, שמחים וצומחים הזכרנו ברשימה הקודמת כי לקראת חג הפורים - בפרשת שקלים נדרשנו לפעול בעצמנו את חוויית האחדות, אחדות ישראל בינינו ובין עצמנו ואחדות בינינו ובין ה' יתברך. שבת שקלים הייתה השנה בפרשת פקודי. דיברנו אז על שלושה מִפְקָדים שכל אחד מהם משדר לנו אחדות, שזהו עניינו של המפקד, וכל אחד מהם גם מעביר מסר של גאולה אישית ולאומית. באחדות ישראל יש כוח לפעול את הבאת הגאולה האמיתית והשלמה, אבל כידוע, אחדות מחייבת כפיפות לראש אחד. זהו עניינה של האות ה' האחרונה בשמו הקדוש יתברך המייצגת את ספירת המלכות, גילוי מלכות ה' בעולם בגאולת עם ישראל והעולם כולו. בעצם קבלת מלכותו יתברך, אפשר להביא את הגאולה, אלא שעלולים להתגלות מניעות ועיכובים, עמלק מתערב ומפריע לקבלת המלכות.
אחר-כך, בפרשת ויקרא הייתה שבת הפסקה, ובשבת שלאחריה, בפרשת צו שהשנה חלה בערב פורים, קראנו גם את פרשת זָכוֹר. אמרנו כי המסר הוא שעלינו להתגבר על הקרירות שנוטע בלבנו עמלק ולפעול בעצמנו יחס חם ואוהב באמת לכל יהודי באשר הוא וגם כלפי הקב"ה, שזו הדרך להפנים את רעיון האחדות ולשמר אותה. במילים אחרות, הרעיון הוא לשנות את הטבע של המידות שלנו, לעדן אותן, שזהו עניינה של האות ו' בשמו הקדוש. העובדה שיכולה לחול שבת הפסקה בין שקלים לזָכוֹר, נובעת מכך שתיתכן אחדות תוך התעלמות מעמלק ומטענותיו. כי
מנהיגות יהודית אמיתית עשויה לפעול אחדות כזאת בעם ובכך להביא את הגאולה מיד, אלא שלצערנו, זה לא מה שקורה. כי בפועל, עמלק מתערב ומפריע על כל צעד לכן צריכים לקיים את המצווה [דברים כ"ה]: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק. וזהו המסר של קריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים. כי בפורים, האחדות היא שפעלה את ההצלה הגדולה וממנה עלינו ללמוד גם להיום.
בשבת שעברה, בפרשת שמיני, קראנו גם את פרשת פרה שעניינה הגלוי הוא טהרת הטמאים לקראת הקרבת קרבן פסח, שכן אדם שנטמא למת, מנוע מהקריב אותו. בפנימיות - פרשת פרה היא כנגד אות ה' עילאה בשמו הקדוש כנ"ל, האות שמייצגת את ספירת הבינה. כוח הבינה בנפש הוא היכולת להתבונן ולהעמיק באיזה עניין, להבין אותו לפרטיו ולפרטי פרטיו עד להפנמה מלאה שתפעל שינוי פנימי במתבונן. כדי שזה יצליח, כדי שהתבוננות כזאת אכן תפעל שינוי כזה חיובי בלב המתבונן, עליו לצאת מנקודת הנחה שהוא נמצא במצב ירוד ביותר, טמא מת, הטומאה הכי חמורה. מהמיקום השפל הזה שהוא חווה בנפשו פנימה, הוא מבקש לחדש את הקשר עם הקב"ה והקב"ה נענה לו ומקבל אותו כאב אוהב השמח לקראת בנו ששב אליו לאחר ניתוק ממושך. מתוך ההתבוננות הזאת וכתוצאה ממנה, מגיע המתבונן לשמחה אמיתית. וזו גם התשובה לשאלה שהצגנו בתחילת הרשימה בדבר היכולת של ההורים המאושרים לשמוח בהולדת תינוק חדש כאשר מיד אחר-כך - וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים. הריחוק הזה מאפשר את ההתבוננות כנ"ל, התבוננות שתוצאתה היא שמחה אמיתית.
השבת הזאת "שבת החודש" היא האחרונה בארבע השבתות והיא כנגד י' של שם הוי'ה, האות שמייצגת את החכמה. מה שמאפיין את ספירת החכמה מיוצג בצירוף אחר של אותיותיה: כח מה. באופן כללי הכוונה היא לנתונים גולמיים שאדם אוגר במוחו תוך כדי לימוד נושא כלשהו, אבל הנתונים האלה דורשים עוד עיבוד ופיתוח כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם. באופן פרטי, בכוח החכמה שבנפש עשוי להופיע פתאום גילוי של רעיון ראשוני, היולי, בלתי מגובש לחלוטין ובלי שום כיוון ברור. לא נתונים שנאספו מחוצה לי אלא רעיון שהתגלה לפתע בתוכי כביכול. פיתוח של הרעיון הזה וגם של הנתונים שנאספו מן החוץ עד לרמה של משהו שניתן ליישום, אפשרי בכוח הבינה שבנפש. ופיתוח כזה אכן נדרש מיידית, שכן אחרת הרעיון עלול להישכח וללכת לאיבוד והנתונים שנאגרו עלולים להישאר חסרי משמעות וחסרי תועלת.
המשותף לשתי ההופעות של כוח החכמה הוא בכך שמדובר במשהו חדש, בנתונים חדשים או ברעיון חדש, ובכוחו של החידוש להצמיח את השמחה כנ"ל. הרעיון החדש שבא כהבזק - בא בדרך כלל בעקבות יגיעה בהתבוננות, וכדי שהחידוש יהיה אמיתי - עלינו להשתמש בכוח הבינה שֶׁתְּפַתֵּחַ ותרחיב את הרעיון עד לכדי יישומו המעשי. יוצא שהחכמה והבינה, שבשבתות שלנו הן שבת החודש ושבת פרה בהתאמה, הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" בלשון הקבלה, שני רעים שאינם נפרדים לעולם, וזו הסיבה ששתי פרשות אלו לעולם סמוכות זו לזו. וכאשר מגיעים עד כאן בהתבוננות ובהפנמת התהליך שבין פורים לפסח, זוכים לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.
