אביב העמים הקצר במזרח התיכון

"השינויים הדרמטיים בעולם הערבי מחייבים לעשות כל מאמץ לחדש מיד את שיחות השלום" - הכרזה זו של הנשיא פרס מהדהדת במחנה השלום, אך ללא נימוקים. כנראה, מפני שחשיבה רציונאלית מחייבת מסקנה הפוכה. נפתח במצרים. ממשל אובמה תמך בצעירים שהפגינו ב"ככר תחריר" בשם החופש, הקדמה והדמוקרטיה.

התוצאה העגומה מתוארת בניו-יורק טיימס (24.3.11): "בעקבות התקוממות בשם אידיאלים חילוניים, יצאה הדת ככוח פוליטי בעל עוצמה והאחים המוסלמים הפכו לשותף שקט של הממשלה הצבאית.. הפעילים הצעירים המשכילים החילונים שהניעו את המהפכה אינם יותר הכוח המניע". במשאל העם על השינויים בחוקה הצביעו 77.2% בעד עמדת האחים המוסלמים, ועיסאם אל-אריאן, מנהיג ודובר שלהם, סיכם : "רצון העם לנוע לעבר האסלם מסמן עליית הערכים הדמוקרטיים במצרים".

לא נעים, אבל אריאן צודק. אכן, רוב דמוקרטי בקרב הערבים מעדיף אסלמיזם לא-דמוקרטי על פני ליברליזם דמוקרטי, ולכן הדמוקרטיה אצלם היא חד-פעמית: מי שנבחר - נשאר ושם קץ לתהליך הדמוקרטי. עד... שיודח במהפכה הבאה.

העולם החופשי, שראה את תוחלתו נכזבת, לא איים על המצרים ב-"ספטמבר שחור" באו"ם ושאר הפחדות מהסוגים המופעלים נגד ישראל. הוא הפנים כעובדת-חיים במזרח התיכון, שגם אחרי "מהפכה ליברלית" דבר אינו משתנה. במצרים היה המערב קונה היום ברצון דיקטטורה נוסח מובארכ, מתונה ופרו-מערבית.

בבחריין הטיפה אמריקה למלכי סעודיה ובחריין להיענות בשם הדמוקרטיה לדרישות הרוב השיעי. אולם המלכים, שניצחון שיעי פירושו בשבילם סכנה קיומית, התעלמו. צבא סעודי הוזמן, והמרד דוכא בכוח. המערב, שנאלץ להשלים עם תגובתן הנמרצת של שתי הממלכות, למד שלמפרץ הפרסי - ג'פרסון לא יגיע כל כך מהר.

בלוב בנויה ההתערבות הצבאית המערבית על ההנחה הנאיבית והשטחית, שמול העריץ קדאפי קמו כוחות דמוקרטיים וליברלים. והנה התברר, שטהרן ואל-קאידה תומכות במרד ומפקד המורדים לחם באמריקנים בעירק ובאפגניסטן, ועימו רבים שחזרו ללוב. אובמה כמעט ומצא עצמו מחלק נשק לאנשי אל-קאידה. מזלו, שברגע האחרון הפסיק את המתקפה הצבאית, וגם המתקפה האירופית איבדה מתנופתה. הפלתו של קדאפי, שהוצגה בתחילה כמטרת מלחמה, ירדה מסדר היום והמשך שלטונו הוא כנראה ברירת המחדל היחידה.

בסוריה טובח אסד באזרחיו לעיני השמש, אך המערב מסתפק בגינוי רפה, לצאת ידי חובה. אולי, מפני שמצאו שכל חלופה למשטר הקיים תהיה גרועה עוד יותר. כך, בקול ענות חלושה, מסתיים לו מה שנחגג בתרועה גדולה כ"אביב העמים" הערבי.

ואצלנו? כאן, "הרצון הדמוקרטי" של הפלשתינים - ברמאללה כבעזה - הוא לחסל את מדינת היהודים. אלא, בעוד שאמריקה ואירופה ישרדו, אפילו ישלטו במצרים האחים המוסלמים, דו-קיום של ישראל עם פלשתין ריבונית לא יארך יותר מן החיים בג'נין של ג'וליאנו מר. שאפילו כולנו ג'וליאנו, ואפילו גם החמאס והג'יהאד חותמים על "שלום-אמת" - הם בעצמם או מישהו רדיקלי מהם תמיד ימצאו שם חדש, מלהיב, ירצחו בנשק אוטומטי את השלום הבלתי אפשרי ויציתו מלחמת חורמה. מפני שגם כאן הפתרון המערבי אינו ריאלי והברירה היא בין המצב הקיים - אוטונומיה בחסות ישראל - לבין כאוס והשתלטות כוחות המסכנים את העולם החופשי.

מדוע לומדת הגברת מרקל להסתפק בכל המזרח התיכון במה שיש, ורק בפינה אחת, היכן שהמשחק הוא בחיי עוד 6 מיליון יהודים - היא מתעקשת ללכת עד הסוף? זו השאלה, שנתניהו היה צריך להפנות לקנצלרית הגרמנית.

משפוזרה הפגנת ההמונים האחרונה בכיכר תחריר ביריות הצבא המצרי (2 הרוגים), לא נותר אלא לשאול - היכן ראה מחנה השלום את "השינויים הדרמטיים": בקהיר? במנאמה ? בטריפולי? בדמשק? ומה קרה שמחייב כניעה ישראלית ואובדן נכסיה החיוניים?