משמעות ה"צדק הפלשתיני" היא סרבנות לכל הצעה, יוזמה ופשרה שהוצעו להם במהלך השנים. הצעות ופשרות שהיו מאפשרות להם להקים מדינה, ולהגיע עם ישראל לקץ הסכסוך ולשלום. הם רוצים "צדק" ולא מדינה.
ואולם הם דחו את כל ההצעות. הם קיוו שבעזרת טרור ומלחמות, ישיגו את
ה"צדק" הפלשתיני שמשמעותו "זכות השיבה" אל פלשתין הגדולה, ללא יהודים ציונים בתוכה. הם עדיין פועלים על-פי "תורת השלבים" של ערפאת שמשמעותה קבלת נכסים והישגים אסטרטגיים מישראל בתמורה ל"הסכמי שלום" פיקטיביים, ובהמשך פתיחת גל חדש של תביעות וטרור, כדי לזכות בהישגים ממשיים נוספים, בתמורה ל"הסכמים חדשים" וחוזר חלילה.
ספירת מלאי של שבע-עשרה שנים של שיחות, ועידות, תוכניות, יוזמות, הסכמות, חתימות, הבנות ונסיגות ישראליות, מאז אוסלו ועד אנאפוליס, מוכיחה שזו דרכם של הפלשתינים להשגת ה"צדק", כאשר התביעה למדינה היא רק האמצעי והאליבי ל"צדק".
משמעות ה"צדק" הפלשתיני היא:
סירוב מוחלט לוותר על זכות השיבה.
סירוב מוחלט להסכים על קץ הסכסוך.
סירוב מוחלט על קץ התביעות.
סירוב מוחלט להתחייב לקץ ההסתה.
סירוב מוחלט להתחייב למניעת טרור.
סירוב מוחלט להכיר בישראל כמדינה יהודית.
משמעות ה"צדק הפלשתיני" מנעה מהם הקמתה של מדינה פלשתינית. הם היו יכולים להקים מדינתם לו הסכימו לקבלת אחת ההצעות שהוגשו להם, אך הם סירבו ודחו את כולן. המאזן ההיסטורי מוכיח זאת.
הם דחו את תוכנית "ועדת פיל".
הם דחו את תוכנית החלוקה של האו"ם - 1947.
הם דחו בפועל את
הסכם אוסלו.
הם דחו את "מתווה קלינטון" של קלינטון.
הם דחו את "מפת הדרכים" של בוש.
הם דחו את הצעות
אהוד ברק בקמפ דייוויד.
הם דחו את הצעות
אהוד אולמרט, אחרי אנאפוליס.
הם דחו את ההצעות להסדרי ביניים רב-שנתיים.
הם דחו את ההצעה למדינת פלשתין בגבולות זמניים.
ניתן להגיע לשלום ולהסכמים מדיניים, בעקבות מלחמות וסכסוכים אלימים מתמשכים, כתוצאה מפשרות או הכרעות, שלא ניתן להשיגם בזמנים אלה.
קיימים שלושה מצבים להשגת מטרה אפשרית זו:
על סמך כל כשלונות העבר ובתוקף הנסיבות הקימות עכשיו, אין שום סיכוי להגיע לפשרה או להכרעה שתוביל לקץ הסכסוך, לשלום ולביטחון, ולהקמתה של מדינה פלשתינית אפקטיבית, גם אם האו"ם יקבל בספטמבר החלטה הצהרתית בעניין. הפלשתינים והשמאל "שלנו" פועלים ל"פתרון" של כפייה חיצונית.
צריך להשלים בלית ברירה עם העובדה שכנראה לא נגיע בטווח הקרוב לפשרה ולהסכם לקץ הסכסוך. גם ואולי, ובכל זאת, אם נגיע להסכם עם אבו מאזן והרשות הפלשתינית, איזה ערך יהיה לו כאשר החמאס בעזה ותומכיו בגדה, יתנגדו לו ויפתחו בטרור. צריך להשלים עם העובדה שכנראה נמשיך לחיות במציאות הקיימת, של מאבק בטרור הפלשתיני הקיצוני וה"מתון". צריך לחתור לשלום ריאלי אך לא להתפתות להסכים לשלום וירטואלי. לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי. ואולם לטעות, לא להודות, ולהמשיך להשלות - זה הרסני.
