ההגנה הטובה ביותר היא הודאה באשמה

זה התחיל ממאמר ביקורת חריף נגד התקשורת ומערכת המשפט, שכתבו בכירי מעריב, בן-דרור ימיני והתחקירן קלמן ליבסקינד. עוזי בנזימן הגיב בחריפות, והחיש את ימיני אל המקלדת. למרות שלא קראתי אף מילה ממה שכתב-ידעתי שהוא צודק. ועוד לפני שהגבה שלכם מזדקפת, אגלה לכם, שתגובתו של בנזימן, אחראית לתמיכתי בימיני.

אחרי שקראתי אותה, חזרתי אחורה למאמר של ימיני (אני לא זורק עיתונים). קריאה מחודשת של שלושת המאמרים, דחפה אותי לזנק לזירה. בניגוד לימיני שחבט בבנזימן באגרופיו המטפוריים, אני עליתי לזירה עם מראה. רציתי שמר בנזימן, יביט בפרצופו, שעה שאני שולף את טיעוניי.

ולפני שאני ממשיך הערה ארוכה על טיעונים. הדעתן מתייחס אל קוראיו ו/או שומעיו כאילו היו שופטים. כדי לשכנע אותם לפסוק לטובתו, הוא זקוק לטיעונים מגובשים, חזקים, עמידים בפני ניסיונות יירוט של "היריב". טיעון כזה צריך להיות כבד, עקרוני, ובעיקר מוסרי. טיעון חלש ניתן לזהות בקלות. הוא קל ליירוט, איננו עקרוני, ומשקלו נוצה. בשונה מטיעון כבד, הטיעון החלש מכיל בתוכו מנגנון השמדה עצמי. בשינוי נסיבות הוא מתפוגג מעצמו. הטיעונים של עוזי בנזימן במחלוקת הזאת, הם כאלה.

סיכום ביניים של הנושאים במחלוקת

ימיני וליבסקינד פרסמו פרשנות על פס"ד של כבוד השופטת המחוזית רות רונן, בנושא שיש לו נגיעה פוליטית. לדעתם של ימיני וליבסקינד, השופטת הייתה צריכה לפסול את עצמה בגין ניגוד עניינים. התיק שהונח על שולחנה היה אידיאולוגי. מדובר בעמותת "גישה" שהייתה צד בדיון. העמותה הזאת זוכה למימון מ"הקרן החדשה לישראל", שבעלה של השופטת חבר הנהלה בה.

בנזימן קרא, התרגז, ויצא חוצץ נגד השניים. לדעתו, הביקורת שמתחו לא הייתה מוצדקת, והיא מהווה תרומה מיותרת ושלילית להעמקת חוסר האמון של הציבור במערכת המשפט. הנימוק: אין להקיש מהשקפתו האידיאולוגית של הבעל, על זו של אשתו. במקום להתמודד עם הפסיקה, הם בחרו להיתפס לקשר הזוגי בין השופטת, לחבר הנהלת הקרן המממנת.

"המסר העולה מכתבותיהם של השניים", כתב בנזימן, "חד-משמעי: אין להאמין לשופטת. ...ימיני וליבסקינד מדריכים את קוראיהם לקרוא נכוחה את המציאות השיפוטית: מערכת בתי המשפט נשלטת ע"י אוליגרכיה שמאלנית. לכל שופט יש אג'נדה פוליטית, והיא משפיעה באופן מכריע על פסקי הדין שהוא נותן" (העין-השביעית / 16.4.11).

טענה שנייה של בנזימן, מתייחסת לביקורת החריפה שמתחו השניים נגד עמיתים למקצוע, בגין התייצבות עדרית ואוטומטית לצד העיתונאית אילנה דיין שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה סרן ר'. לדעתו של בנזימן, ההתנפלות של העדר על השופט נועם סולברג מוצדקת, מפני שפסיקתו עושה את עבודת העריכה העיתונאית לבלתי אפשרית.

"ימיני וליבסקינד היו קולניים בהזדהותם עם פסה"ד המרשיע שנתן השופט נועם סולברג" כתב בנזימן. "הם היו בוטים בהתקפותיהם על התמיכה הרחבה שקיבלה דיין מעיתונאים שהשיגו על מסקנותיו של השופט". סוף ציטוט.

כל מי שעוקב אחרי המאמרים של בן-דרור ימיני יודע, שעצמותיו הבוערות מדריכות אותו בשליחותו העיתונאית. הוא קרא את תגובתו המתחסדת של בנזימן, ומיהר להשיב. תחת הכותרת "חרפת התקשורת" (מעריב / 29.4.11), הצמיד נימוקים כבדי משקל והוכחות לכל הטענות אותן ניסה ליירט עוזי בנזימן.

יום אחרי, יכלו קוראי "העין-השביעית", לקרוא את תגובתו התוקפנית של בנזימן. תחת הכותרת "לקרוא ולא להאמין" האשים בנזימן את ימיני וליבסקינד שהם (שימו לב) "מרעילים את השיח הציבורי". אחרי שקראתי החלטתי שזה הזמן להיכנס לזירה.

פרשנות שלי

שתי טענות היו לימיני וליבסקינד, את שתיהן דחה בנזימן בטענה שהם מרעילים את השיח הציבורי. לא פחות. אין לי ספק שהמניע הראשי להתקפת בנזימן, הוא הגנה על התקשורת והמערכת המשפטית מעיתונאים כמו ימיני וליבסקינד, בדיוק כמו שאין לי ספק שהשניים מתכוונים לנקות את שתי המערכות האלה, מהרעלים שהצטברו בהם, בשנים בהם התפתחה אצלם אדישות לנוכח ירידת אמון הציבור בהם.

כמי שנחשב לאחד ממקבלי השירות, אני מרשה לעצמי להתערב. לדעתי, טועה בנזימן שבחר לתקוף את המתריעים. במקרה הזה, ההגנה הטובה ביותר על המערכות האלה היא להודות באשמה. בזכות העובדה שהודאה באשמה קשה כשאול, שהרי משרתינו מזינים את האגו שלהם בחומרים מנפחים- יש לה סיכוי לכפות ניקיון על המערכות האלה. אני אומר ניקיון, למרות שהאצבע על המקלדת, דורשת ממני להקיש את המילה "הדברה". ולגופו של עניין...

"החשד" בשופטת רות רונן בהטיה פוליטית

הנימוקים אותם צירף ימיני, היו פי מיליון יותר כבדים מאלה שצירף העיתונאי עקיבא אלדר, כשהטיל דופי בניקיון החלטתה של השופטת מלכה אביב שהורתה לשחרר ממעצר את המתנחל מחברון זאב בראודה.

תחת הכותרת "אלימות מתנחלים בחסות החוק", כתב אלדר: "מישהו פשפש באתר האינטרנט של ביהמ"ש ומצא בקורות החיים הרשמיים של השופטת כי היא מתנחלת ותיקה. השופטת מלכה אביב נמנית על ראשוני מושב גיתית בבקעת הירדן, שהוקם (ב-1975) ע"י משקי חירות ובית"ר" (הארץ / 11.12.08). באותו מאמר, הביא הפשפש, שפשפש באתר האינטרנט של בתי המשפט, סדרת החלטות "לטובת" מתנחלים, ספוגות ברמז עבה שהן נגועות באידיאולוגיה ימנית. לא מצאתי בגוגל התייחסות או התקפה של בנזימן על "מרעיל השיח הציבורי האמיתי", עקיבא אלדר.

ולעניין התגייסות העדר לטובת אילנה דיין

קצין קרבי בצה"ל (סרן ר') הגיש נגדה תביעת דיבה, וזכה. העדר התייצב מאחורי אילנה דיין, והשופט שהכריע בדין נועם סולברג, זכה לקרוא על עצמו דברים לא נעימים. "הוא לא מבין כלום בעבודת העריכה", טענו רבים, והוסיפו, הוא מערים קשיים על עבודת העיתונאי... ככה יעשה לשופט חובש הכיפה שהעז לפסוק נגד יקירת העדר.

ובכן, כמה שנים קודם, הרבה לפני שכבוד השופט סולברג פסק את פסיקתו, בדיוק באותו נושא, הגדיר מר אתיקה, הפרופסור אסא כשר את התחקיר שעשתה אילנה דיין על סרן ר' כ-"תחקיר במירכאות כפולות". "אתה ניבהל", הוא אמר לחיים זיסוביץ, "כשאתה רואה איך הכול בושל בצורה שאינה אתית בעליל" (תיק תקשורת / 25.5.06). בדיוק מה שקבע כבוד השופט נועם סולברג בהבדלי ניסוח.

את פרופסור כשר אי-אפשר להאשים שהוא לא מבין בתקשורת, שהרי בעברו כיהן כ"נשיא מועצת העיתונות". למי ששכח- הוא התפטר מתפקידו, במחאה להפקרות העיתונאית שהפכה לנורמה. הוא לא ימני, לא מתנחל, ועד כמה שאני יודע, הפדחת שלו חפה מכיפה סרוגה או שחורה.

אילו מר בנזימן היה מודרך ע"י טיעונים עקרוניים, היינו קוראים התקפה שלו על עקיבא אלדר. ולגבי ההתגייסות הבולשביקית של העדר נגד השופט סולברג, אין לי אלא לדחוק במר בנזימן, להתעמת עם פרופסור כשר. ניראה אותו...