אנו מכריזים השכם והערב כי אנו מוכנים לשבת ולדון עם הפלשתינים ללא תנאים מוקדמים ובכל בעיות הליבה. יפה, כך אמור להיות, אך מעשה שטן - הפלשתינים כבר הפנימו כי יקבלו מדינה משלהם בלא שעליהם כלל לטרוח להתדיין עמנו, לוותר לנו, שהרי יהיו חופשיים להמשיך בסכסוך בינינו עד נצחונם הסופי (לטעמם). ומכאן ברי כי יהיו אווילים לגישתם להיענות לדרישת ישראל למפגשים פנים אל פנים ועוד שומו שמיים: לוותר.
ואנו, כן אנו, מצאנו לנו פטנט אשר רק הראש היהודי יכול להמציא. אנו כה חפצים במשא-ומתן, באשר זה לטעמנו יישר עבורנו את ההדורים בין אומות העולם ויחסל באבו את מסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגדנו בעולם (הו, התמימות הקדושה), עד כי אנו מנהלים אותו עם הפלשתינים באורח וירטואלי, חד-צדדי באמצעות גליונות עטיפות הדגים של התקשורת והכרזות בומבסטיות לבקרים.
הנה, ארע פיוס בין הפלגים הפלשתינים. הפלג להשמדת ישראל באורח פוליטי-מדיני, הגיע לפיוס עם הפלג להשמדת ישראל באורח כוחני-צבאי. ראש ממשלתנו מכריז ובדין, כי בכך נסתם הגולל על אפשרות לקיום משא-ומתן עם הרשות הפלשתינית, אין פרטנר, אומר נתניהו (כאילו שאי-פעם היה) וצודק כמובן. שלום עושים עם אויב המוכן להכיר בך ולעשות עמך שלום. שלום אין עושים עם אויב המצהיר ומגבה הצהרותיו במעשים כי בכוונתו להשמידנו.
קיימים בינינו אותם פושקי השפתיים, יותר אף מאלו בממשלה, כל אותם גנרלים ואדמירלים שוטים בדימוס, כל אותם פוליטיקאים בפרוטה (כלנתרי קדימה ועוזריהם), או מלהטטי-פיננסים המבינים בפוליטיקה כחמורים במרק פירות. כל הללו פועלים להצעידנו בנתיב מסוכן מאין כמותו, מטעמים אישיים, כלכליים ופוליטיים שאינם מהעניין. אם "המלחמה היא עניין רציני מדי מכדי להותירו בידי הגנרלים", הרי השלום על אחת כמה וכמה. נחסמה הדרך עבורנו למשא-ומתן באורח המסורתי? אין בעיה, מהגגים הללו, אנו ננהלו כקרקס פומבי באורח חד-צדדי מעל גלי האתר. אליה וקוץ גדול בה, הצד השני אינו מיוצג וכך יכול להתגדר בעמדותיו מבלי לוותר על קורטוב-כזית כפי שאמור להיות במשא-ומתן - דהיינו, אנו יורים לעצמנו ברגל.
ה"חוסיין" האמריקני מצד אחד ופושקי השפתיים בינינו מהצד השני, מתעקשים לעזור ל"אבו" מרמאללה להישאר על העץ ולהטיל מימיו על ראשינו בקשת. מי שימצא מקבילה נאותה בנסיגה המבוהלת והמבישה מלבנון ("ארבע אימהות" והתקשורת) ובגירוש החד-צדדי של גוש קטיף (שמאל קיצוני, מערכת משפט "כולה שפיטה" והתקשורת) - אשר המיטו עלינו אסון נורא לדורות, באשר אנו כהרגלנו ויתרנו באווילות שאין לה קץ, באורח חד-צדדי, בלא לקבל תמורה נאותה לשם קיומנו ובלא שנקבע ערבויות יצוקות בסלע לשם אישוש התמורה - הריהו מבין נכון את המתרחש כאן וכעת לנגד עינינו.
לשולחן המשא-ומתן כל זמן שהפלשתינים מתבצרים בעמדותיהם באשר לסירוב למשא-ומתן, הרי שעל ישראל להגדיר עמדות המביעות נכונות לוויתורים כלליים, מעורפלים ועמומים בלבד (נכונות ל"ויתורים כואבים" כהצהרה כללית ומעורפלת בלבד היא הרחוק ביותר שעלינו לנקוט). שחרור הצהרות בדבר מספר הסנטימטרים שהגבול העתידי יוזז מערבה או מזרחה הוא טיפשות ארורה שתעלה לנו ביוקר (היא כבר עלתה לנו). ישראל וראשיה חייבים להגדיר מטרות כלליות ומעורפלות בלבד, הכרוכות בוויתורים אפשריים אשר יותירו היריב תוהה באשר לכוונותינו, וכך, באורח טבעי, יביאוהו לשולחן המשא-ומתן.
היכן עלינו להיות ברורים? בדרישותינו הנחרצות, בקווינו האדומים. לדוגמה: הכרת העולם הערבי והאו"ם בישראל כביתו הבלעדי של העם היהודי; הכרה גורפת פלשתינית, ערבית ובינלאומית, בשלילה גורפת של "זכות השיבה" הפלשתינית לתחומי המדינה היהודית; הכרת האומות כולן בירושלים כבירת הנצח של העם היהודי; ערבות בינלאומית וערבית לשלמות הסכמי שלום, אם וכאשר ייחתמו; הפסקת כל פעולות טרור כנגד ישראל; סנקציות אדירות ובלתי מתפשרות על המפר את ההסכמים, ומנגנון פיקוח ובקרה אובייקטיבי ואקטיבי לניטור ההסכם; שיקום הפליטים על חשבון מדינות ערב (אלו אשר הנציחו את מצבם) הן בארצותיהם והן בטריטוריה פלשתינית, אם וכאשר תיכון; ועוד כהנה וכהנה.
כל הצהרה הנכנסת לפרטים היא למעשה כבר סופו של המשא-ומתן וגרירתנו לוויתורים נוספים אשר יהפכו למפליגים יותר ויותר עם חלוף הזמן, או, רחמנא לצלן, עם נכונותו של האויב הפלשתיני אכן להיכנס למשא-ומתן לשלום בסיומו של יום, שהרי אז נידרש לוויתורים "נאותים" נוספים וכרסום ביכולותיה האסטרטגיות של ישראל.
עלינו ללמוד מהפלשתינים שיעור: משך עשרות השנים אשר אנו דנים עימם בהסדרי שלום, משך כל אותו זמן אשר אנו ויתרנו ונסוגנו, ויתרנו ונסוגנו, הם לא ויתרו ולו על גרגר חול אחד. הם התבצרו בעמדותיהם, גילו נחישות, גילו חוסר נכונות לפשרה על עקרונות ועל ה"מגיע" להם ו"זכויותיהם הצודקות", גילו חוכמת משא-ומתן לתפארת. ואנו כאנו, אנו הבזים לפלשתינים ה"נחותים", ויתרנו, החנפנו, התרככנו, סיכנו את אושיות קיומנו, ומה השגנו - אהדה לעקשן ולנחוש (הפלשתינים) ובוז ודה-לגיטימציה להססן, לוותרן, לרככן, לחסר חוט-השדרה (אנו, כן אנו). כל ממשלות ישראל חטאו באותה רפיסות, זגזגנות, לקקנות, זחילה על ארבע, ותרנות ללא תמורה, למן ממשלת רבין עבור דרך ממשלות
אהוד ברק,
אריאל שרון ו
אהוד אולמרט. וכעת לזמן מבחנה האולטימטיבי של ממשלת
בנימין נתניהו.
התרופפות האמונה בזכויות ובייעוד אדם הנחשב לחכם בינינו, אלברט איינשטיין, כבר גרס כי "אדם החוזר על טעויותיו פעם אחר פעם בעודו מצפה מדי בפעם הבאה לתוצאות אחרות, הוא אדם טיפש". בהתאם להגדרה זו, ברור לעין כל מה הננו (או למצער חלקים מעמנו). לאור הגדרה זו, ברי גם מאיזה חומר קורצו אויבינו - הם פועלים נכון, ממתינים בסבלנות לכך כי שוב ושוב נטרוף את עצמנו, נשוב ונחזור על שגיאותינו.
במשך שנים, בעשרות מאמרי דעה, ובעוד-מועד להתרחשויות, אנו מצביעים על הכשלים לעיל, על חוסר ההיגיון, אמור טיפשות בדרך אשר בה אנו מנהלים את הסברתנו והדיונים לשלום עם אויבינו ובפרט, החל בהסכמי אוסלו הנלעגים ועד ימי שרון ואולמרט האסוניים עבורנו. ואנו כאנו, חוזרים ושונים על אותם הכשלים.
מפאת קוצר היריעה לא נעמוד על הסיבות מדוע זה אנו כה כושלים במהלכינו. די אם נציין, על-מנת לסבר את האוזן, את התרופפות האמונה בזכויותינו ובייעודנו ההיסטורי כיהודים השבים למולדתם ההיסטורית בארץ ישראל, כניעתנו המבישה ל"משנאי חינם בינינו" כמו גם להלכי רוח לעומתיים של גורמים עוינים אותנו בעולם.
האמונה כי כל העולם נגדנו היא שטות גמורה, שגויה ושקרית להלל, ומשמשת כלוחמה פסיכולוגית פנימית של מעטים אוטו-אנטישמים, שרלטנים ונכלולים בינינו כנגד כלל הציבור על-מנת להורידנו על ברכינו, ניעתר לכל גחמות ודרישות אויבינו, כי נסכים ליצירת מדינה כנענית "ישראלית", מדינת כל אזרחיה הפלשתינים ה"נקייה מיהודים". יהודים הרי לא ייוותרו בחיים כאן בתנאים אלו, זה בדוק ו"תורגל" כבר בטבח חברון ובעשרות מקומות נוספים, כולל תוכניתו של המופתי יחדיו עם היטלר ימ"ש להשמידנו גם בארץ ישראל.
עדיין קיימים חלקים בנו אשר אינם משיגים כי הדרישה להכרה במדינה יהודית כמדינתו של העם היהודי בארץ ישראל אינה דרישה דתית, זוהי דרישה קיומית. תיוגנו כיהודים מהווה את הסיבה לזכאותנו על הארץ הזאת כממשיכיו של העם היהודי, אשר שכן כאן משך אלפי השנים שקדמו לדורנו ובכך מהווה מחסום בפני השמדתנו הוודאית. ביום בו נבטל את זיקתנו לדת היהודית ולשייכותנו לעם היהודי, זה היום בו יחל חורבן מדינת ישראל במתכונתה דהיום והפיכתה לעוד מדינה ערבית-כנענית, נקייה מיהודים במרחב המזרח תיכוני. היותנו יהודים והכרתנו בכך היא, ולו למצער, סיבה פרגמאטית קיומית להלל, גם עבור אלו אשר אינם רואים את מחוזות חפצם בהיותם יהודים לכל דבר.
איננו במעמד של משיאי-עצות לראש ממשלתנו בנימין נתניהו, אך חפצים אנו להזכירו את עקרונות זכויותינו על הארץ הזו. זדים (אלו הרומאים) גרשונו מביתנו ושודדים אופורטוניסטים (אלו האיסלאמיסטים הערבים) התנחלו בתוך חדרי ביתנו ונישלונו בעזות מצח מרכושנו בן אלפי השנים. ככל שיתמיד נתניהו בפרישת דרישותינו וזכויותינו באורח בלתי מתפשר עם אויבינו וכלפי ידידינו ובו-זמנית, ככל שיערפל את נכונותנו לוויתורים (אם וכאשר), כך נצא נשכרים יותר.
דרישות חדות וקשות יותר מהפלשתינים נוצר כאן מצב פרדוכסלי - אנו מחצרצים נכונותנו להיכנס למשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים, בעוד הפלשתינים מערימים תלי תלים של תנאים מוקדמים לכניסתם שלהם למשא-ומתן. מעשה שטן, העולם (הנאור, המערבי) מצדד דווקא במעמידי התנאים ולא בנו. ומכאן, אפשר כי אנו הטועים? מדוע זה לא נציב תנאים מוקדמים נגדיים, מה הפחד והחשש של מנהיגינו מכך. האם הם חוששים להיראות "מזרחיים" מדי? האם הם חוששים להיראות בלתי "נאורים"? לא "מערביים" דיים?
ככל שדרישותינו מהפלשתינים תהיינה חדות וקשות יותר כתנאי להסכמתנו לשבת עימם למשא-ומתן, כן יוכל ראש הממשלה "לוותר" יותר (בהבל פה ולכאורה), כמהלך טקטי לקראת המשא-ומתן או כל פעולה אחרת.
עלינו למנף את ההתעקשות והנחישות הפלשתינית שלא לוותר לנו, ולו כזית, ולהפכה כמסלול העובד נגדם ולטובתנו. ככל שדרישותינו המקדמיות ההגיוניות והצודקות (למעשה ולכאורה) יוצבו קבל עם ועולם, ככל שנציב קווים אדומים "עושי היגיון" ולעולם לא נזוז מהם, כך ננצל את הטבע (הפיקח, עד כה) הבלתי מתפשר הערבי, נגדם ולטובתנו.
כך נהפוך ל"צדיקים אשר מלאכתם נעשית בידי אחרים", כך נוכל לסמוך על הערבים והפלשתינים להוציא הערמונים עבורנו מן האש - דהיינו, להתנגד בתגובה פבלובית ערבית-איסלאמיסטית טיפוסית לכל עקרונות הסכם שהוא (שלילה גורפת לזכות שיבה; שלילת הלאום, העם והמדינה היהודית; הפסקה מוחלטת של פעולות הטרור; שינוי רדיקלי בחינוך הפלשתיני; פירוז מנשק של מדינה פלשתינית; גבולות ברי-הגנה עבורנו), ובכך לטרפד את מטרותיהם שלהם, במו ידיהם, כאשר אנו מופיעים באורח נאות, צודק וחכם לטעמו של העולם הנאור.
עלינו לחדול לפחד מהצל שלנו. ברי כי קיימים אלו בינינו הטוענים "ומה יהיה אם הפלשתינים יקבלו את תנאינו, בכך הכנסנו עצמנו למלכודת פוליטית". נשמע הגיוני אולי ביבשת צפון אמריקה, אך מטופש להחריד במזרח התיכון ובטריטוריות הפלשתיניות. עלינו להפנים - הללו לא יוכלו להסכים מרצונם הטוב לתנאיה של ישראל, לעולם לא. הללו מתנהלים ככלבי פבלוב אשר תגובתם הנכפית נטבעה בהם עם חלב-אמם. הם אינם מסוגלים להחליף עורם וחברבורותיהם, הם באשר הם על הפנאטיות האיסלאמיסטית הפושה בליבות מרביתם ואנו חייבים לנצל זאת.
עלינו לחדול מלפשפש בתועלת הפלשתינית ולשקול כל דבר ועניין לאור התועלת ליהודים ולמדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. רחמנותנו היהודית היא נלעגת בהקשר המזרח-תיכוני, אין לה מקום כאן. לא אנו הנצחנו את עליבותם של הפליטים הפלשתינים. אנו, בניגוד ל"אחיהם", קלטנו במדינת ישראל את כלל הפליטים והאודים המוצלים של יהדות המזרח והמערב, במספרים העולים רבות על מספר הפליטים הפלשתינים, לתוככי מדינת ישראל, ואלו הפכו לאזרחים לתפארת במדינתם.
עלינו לחדול מיפי-הנפש המזויף שלנו באשר לפלשתינים, הם אינם מסכנים. הם, בניצוחם של "אחיהם", קיבעו "מסכנותם" מבחירה ומתוך כוונת מכוון על-מנת שישמשו בנפש חפצה כחוד החנית להשמדת ישראל. עבורם קיים פתרון קיומי בעשרות מדינות ערביות ואיסלאמיות בעלות שטחים ריקים לאין די. לנו יש רק ארץ קטנטונת אחת, אין אחרת, והברירה שבידנו היא לנצור מדינתנו או להיספות לבטח בידי אויבינו. לא הפלשתינים הם הנמצאים עם הגב אל הקיר - אנו, היהודים בארץ ישראל, נמצאים עם גבנו אל קיר קיומנו.
