נאומו של ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו זכה לתשואות הן בישראל והן בקונגרס האמריקני, כאשר ללא ספק "החליפה הדמיונית החדשה" שתפרו עבורו יועציו המדיניים התאימה כמו כפפה לנרטיב השמרני של הישראלים, וחשוב מכך - של האמריקנים. בנאום דיבר נתניהו על כל הדברים שאוהבים לשמוע בקונגרס, רוצים לשמוע קהל בוחריו ודורשים לשמוע חברי ממשלתו, אך הוא התעלם מטובת העם שלו ומהמציאות הקשה שמאיימת על קיומה של מדינת ישראל.
"עירום" כמו ביום היוולדו הגיע "מלך ישראל" לקונגרס כשאין בידיו שום חידוש, שום יוזמה אמיתית ושום אמירה משמעותית, שיכולה לשנות את המציאות העגומה שבה אנחנו חיים. העצוב בסיפור כולו אינו האטימות של נתניהו, שבאה לידי ביטוי במדיניות שלו כבר תקופה ארוכה, אלא העובדה שאף אחד בציבור או בקונגרס לא חשף את "המלך" הישראלי במערומיו.
מבחינת התוכן, הנאום של נתניהו הוא נאום חסר משמעות לחלוטין, שלא שינה את מצבה המדיני של מדינת ישראל במאום, וגם לא תרם לחידוש השיחות עם הפלשתינים. נתניהו הבטיח נאום מכונן, שאמור היה להפתיע את העולם, אבל בפועל מדובר בנאום בנאלי חסר משמעות, שאין בו שום דבר חדש. ברור שהנאום הזה לא יוביל את הפלשתינים לשולחן הדיונים, לא יגרום לאירופה להפסיק את התמיכה שלה במדינה פלשתינית, ואפילו לא יאחה את הקרע שיצר נתניהו עם הממשל האמריקני.
התמיכה שקיבל נתניהו בקונגרס האמריקני היא תמיכה שהמשמעות שלה היא שולית, למרות שנתניהו מנסה לצייר תמונה כאילו מדובר בהישג מדיני אדיר. הקונגרס האמריקני מאז ומעולם היה פרו ישראלי, ולכן העובדה שנתניהו קיבל עשר, עשרים או שלושים פעם מחיאות כפיים שם, אינה מעידה בכלום על מצבה הבינלאומי של ישראל. במידה שהנאום הזה היה זוכה לאותן מחיאות כפיים באיחוד האירופי, אז היה מדובר בהחלט בהישג מדיני, אבל לשכנע את המשוכנעים - זאת ממש לא חוכמה.
הנאום גם לא פתר אף אחת מהבעיות הפרקטיות שעימן ישראל צריכה להתמודד בעתיד, ולכן ההתמוגגות של נתניהו עצמו והציבור מהתשואות שקיבל אינה מובנת. בישראל עדיין חיים למעלה ממיליון וחצי פלשתינים שדורשים שוויון זכויות, האינתיפאדה הבאה נמצאת כבר בשלבי תכנון, והעולם לא ממש הפך להיות אוהד גדול יותר של מדיניות החוץ הישראלית בגלל הנאום.
בספטמבר הקרוב מדינת ישראל תעמוד מול העולם ותצטרך להסביר מדוע עדיין אין מדינה פלשתינית, ומדוע הכיבוש והבנייה בהתנחלויות נמשכים, והנאום של נתניהו לא יספיק לנו אז. במקביל, נצטרך כנראה להתמודד שוב עם אינתיפאדה שתוסיף לסכסוך הבלתי נגמר עוד קורבנות בשני הצדדים, ואם לא די בבעיות אלה, הסכנה הדמוגרפית שהיא האתגר הגדול ביותר למפעל הציונות לא נעלמה, ולכן המדינה היהודית כולה נמצאת בסכנה.
נאום נתניהו לא מבשר על דרך שתוציא את ישראל מהבוץ המדיני הזה וגם לא מהבוץ ההסברתי שאליו הכניסה אותנו ממשלתו, ולכן לא ברור מדוע הציבור משבח אותו. התשובה לשאלה הזאת היא שאין לאף אחד, כולל ביבי עצמו, את האומץ להתמודד עם המציאות ולהציג פתרונות שיכולים באמת לשנות את החיים באזור שלנו.
ביבי מבין היום את מה שלא הבין לפני עשר שנים, כשהיה ראש ממשלה - שלישראל לא תהיה ברירה אלא להכיר במדינה פלשתינית ולפנות חלק ניכר מההתנחלויות; אבל הוא לא מבין שהזמן משחק לרעת ישראל ושאין לנו עוד עשר שנים להמתין. ככל שעובר הזמן, ישראל מוצאת את עצמה במצב שבו היא נדרשת לוותר על יותר ולקבל פחות. על כן, למרות שזה נשמע טוב לכולם, כשביבי מכריז בקונגרס על כך שהשטחים הכבושים (יהודה ושומרון) הם שלנו, במציאות אף אחד בעולם לא מסכים על כך והלגיטימיות של ישראל רק הולכת ומידרדרת.
לנאום של נתניהו אין שום אחיזה במציאות או השפעה על המציאות, ולכן הגיע הזמן שמישהו יצעק למלך שהוא "עירום", ושנאומים ומחיאות כפיים לא יכולים להחליף מדיניות.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
