המבצע ברפיח - תקשורת היא שם המשחק

עוד בטרם נמוגו ענני האבק מעל מרחב העיר רפיח, גועשים גלי ביקורת צולבים, מבית ומחוץ, המייחסים לצה"ל סממנים של פשעי מלחמה.

בפעם המי יודע כמה, מוצאת את עצמה ישראל - שיצאה למצע צבאי שצידוקיו מעוגנים היטב בקונטקסט של מלחמה בטרור ובמידע מודיעיני קונקרטי - על ספסל הנאשמים, כאשר רובץ לפתחה תיק עב-כרס של פגיעה באוכלוסיה אזרחית והרס מאסיבי של בתים.

כיצד קורה שמערכות משוכללות, ביטחוניות ואזרחיות כאחת, כושלות שוב ושוב בהתמודדות שביטויה העיקרי אינו בשדה הקרב?

דומה כי כבר עייפנו מעיסוק במונחים מקצועיים פרי מוחם הקודח של מומחי צבא כגון "לוחמה בעצימות נמוכה" או "עימות מוגבל". שם המשחק הוא "לוחמת מידע" (INFORMATION WARFARE), לפחות במימד השימוש המושכל בכלי התקשורת כאמצעי לחימה לכל דבר ועניין.

בתחום לוחמת המידע הקונבנציונאלית, אנו מובסים ב-נוק אאוט; אנו מובסים לאו דווקא כי איננו יודעים את רזי אמנות לחימה זו. אדרבא, לרשותנו עומדים מיטב המוחות היצירתיים, האמצעים הטכנולוגיים וניסיון עבר עתיר הצלחות בסבבי עימות קודמים.

המערכות הממלכתיות בצידנו דוגלות עדיין בתפיסה לפיה "סופו של הצדק לנצח", ומאחר ואנו צודקים בעליל, חשוב פחות מה חושבים הגויים אודות מהלכינו והתנהגותנו.

מדאיגה אפוא העובדה כי טרם הופקו הלקחים המתבקשים בנגזרות של לוחמת המידע, בדגש לתחום ההסברה והדוברות, כמו גם להיבט הלוחמה הפסיכולוגית הטקטית והאופרטיבית. מטרידה לא פחות ואולי אף יותר, העובדה שלמרות החיכוך הקרוב עם אוכלוסיה פלשתינית עוינת, מדינת ישראל אינה מפעילה הסברה בשפה הערבית באמצעות הרדיו. זהו מחדל מתמשך, שאינו זוכה לתשומת לב, מסיבות תמוהות ובלתי נהירות.

מחקר שפורסם לאחר המערכה שניהלה נאט"ו ביוגוסלביה, בשנת 1999, התייחס באופן ממוקד להיבט הדומיננטי של לוחמת המידע כחלק בלתי נפרד של המלחמה:

"...מרבית אוכלוסיית העולם סוברת כי מלחמה ותקשורת הן יישויות נפרדות; אולם במציאות של ימינו, בהיותנו חברה החשופה למידע, כל מלחמה היא למעשה שתי חזיתות, זו המתנהלת בשדה הקרב וזו הנערכת בחזית התקשורת. אמצעי לחימה משדרים מסרים, ותקשורת היא ביטוי אחר של אמצעי לחימה".

"...בהקשר של המלחמה ביוגוסלביה, ניתן לאמץ פרפראזה מתוך "האמלט" ולפיה - "משהו רקוב בממלכת התקשורת..."

טרם המבצע ברפיח ובמהלכו, טענו האחראים על ההסברה והדוברות כי הופקו הלקחים מאירועי ג'נין במבצע "חומת מגן". דומה כי עם דעיכת ה"קשת בענן", נאלמו הדוברים ויבשו מקורותיהם, גם לנוכח דמותה של זקנה אחת, שנקלטה בעדשת מצלמתו של ערוץ ישראלי דווקא.

באחת כמו-נשכחה העובדה שהצד הפלשתיני מיטיב להפיק את מרב התשואה מעמדת ה-UNDER DOG; תמונות ההרס והפליטות משרתות אותו, והמחשת העימות בין טנקים לבין ילדים עושה בנו שמות תקשורתיות. ברי כי השימוש המניפולטיבי בכלי התקשורת הונחל כ-נכס תורתי בדוקטרינת המאבק של הפלשתינים, וביתר שאת מאז ראשית האינתיפאדה החמושה.

אשר על כן היה מקום להטלת מידה של ספק באוטנטיות סיפורה של הזקנה, כפי שנחקק בתודעה הקולקטיבית. כלום יעלה על הדעת שבית שנהרס עד היסוד יותיר ברובד העליון של שרידיו דווקא את קופסת התרופות של הישישה? גם מהבחינה הפיסיקאלית הצרופה, זהו מצב הראוי להגדרה - TOO GOOD TO BE TRUE.

חשיבה שיטתית יותר הייתה עשויה לחשוף כי התעמולה הפלשתינית מתמקדת בהבלטת המימד ההומניטארי-רפואי במאמץ השחרת פניו של הצד הישראלי. כך היה גם בהקשר של ג'נין - ירי מאסיבי על בית החולים, ריסוס אמבולנסים במקלעים ועתה סיפורה של הזקנה התרה אחר תרופותיה בין עיי החורבות.

הפן הרפואי הוא "הבטן הרכה" של פני המלחמה, וצירופו למאמץ הממוקד להאדרת היבט הפליטים "חסרי הבית" הוא קלף הסברתי שקשה להתמודד מולו.

קשה להשתחרר מהרושם לפיו אירועי רפיח ייחרטו בזיכרוננו גם נוכח הצלחתם של מעצבי התעמולה הפלשתינית להפיל ברשתם מספר כתבים ישראליים המוחזקים כדעתניים ובעלי השפעה. אלו האחרונים אף ההינו לקרוא תיגר כלפי גרסת צה"ל בכלל והרמטכ"ל בפרט, אודות המהלכים הצבאיים בגזרת הלחימה. זהו סממן של שבר במרקם העדין של קשרי צה"ל והתקשורת, וראוי כי העניין יטופל כדי לאתר את מימדיו, ויפה שעה אחת קודם.

בין אם מבצע "קשת בענן" היה פרי החלטה אימפולסיבית או הוצאה אל הפועל של תוכנית מגירה, נראה כי מאזן הישגיו לפחות מזווית מבחן התוצאה, אינו מוסיף נקודות זכות לצד הישראלי. במילים אחרות, גם הפעם היה צורך להידרש למימרה העממית "אל תהיה צודק, היה חכם".
________________________

כותב המאמר הוא אל"מ במיל'.