שירת לאה

"ועיני לאה רכות" (בראשית, פרק כט פסוק ל"א) ואונקלוס מפרש כי עיני לאה היפות מרמזות על עולמה הפנימי היפה. לאה השתמשה בדודאים על-מנת להביא את יעקב אליה (פרק ל כ"ט-ל) כל מאבקיה של לאה הם על מעמדה בתוך המשפחה תוך שימוש בערמה נשית, וכניעות מוחלטת לרצונו של הפטריארך, ראש המשפחה, כדרך אותם זמנים עתיקים.

לאות העולם המודרני חופשיות הן. נשיותן היא קוסמוס שלם, בו האישה חוקרת ותרה אחר זהותה האמיתית. כמהות הן לאהבה, אך לא במחיר עבדות. משוררת ייחודית כלאה טרן מבטאת את עולמן של נשות ימינו.

הנודדת

לאה נודדת היא, אך לא רק במרחבי ארץ או יבשת. נודדת היא במרחבי יקומים שונים - במרחבי זמן, בעולם המילה והסמל, בעולם המושג והמושגיות, בעולם הסובלימטיבי ובעולם המציאות ואולי תת המציאות.

בכל שיריה נודדת היא; "רגלו האחת על האדמה והשנייה מעופפת באוויר/ דג ענק עושה שפגט ברוח" בשירה "דג ברוח"¹ מן האדמה אל האוויר, "בין עולם עליון ותחתון" - בין העולם הרוחני למציאותי - אותו מעבר . הנדודים הם בכל תחום - בין הצבעים "לקבץ אותו מתוך גוונים שחורים אל לבן אגני", בין הכאן למקום אחר "בוא אלי פרפר נחמד /אצלי כבר קיץ לבן/אני אשאיר עקבות באדמה/ אתה - אולי במקום אחר". הנדודים בולטים בשיר "אם נהר רחוק" "ציפורי אש קופאות מתוכי בדרכן לעונה חמה./ ובמסען איך אדע אם נהר רחוק יאיר עיר ... "ואשתי ידי מהבהבות פנסי דרך לעורר/אהבה טבועה נפלטת לחוף. הנדידה בשיר זה היא דו מימדית - נדידת הציפורים, ציפורי האש מתוך הווייתה ובאופן הפוך - אהבה טבועה נפלטת לחוף. האש בתוכה נודדת למרחב, ואולי חוזרת היא בדמות האהבה הטבועה.. שלא הצליחה להגיע לעונה החמה.

הנדודים הם גם מן העבר ומסורת העם "אני יוצאת ממצריים ללדת את חיי ובדרך נבקע לי ים פחדי חוזרים/הרגלי הרעים ממסעות" אותה מסורת היא במימד השלילה - האני השר הוא "עמוד האש" המאיר את חלקת העבדות - "חלקת גושן בי". המסע הוא בחזקת לידה מחדש - אלא שכאשר היא נולדת, ההוויה המציאותית החדשה היא "ארץ עטופת צלופן" מאורגנת, ומסודרת "לראות שהכל על מקומו" - אך האם אי פעם הגיע השחרור??² גם העבר המשפחתי הוא נקודת מוצא ולכאורה בהווייה המציאותית ש"חשוכה" היא, הרי אולי מורשת המשפחה "מעמיקה שורשים" והיא כ"אלון שיונק מן האדמה ומושך מעלה להיות קרוב לשמיים"- אלא שאינה מגיעה אל היעד.. "השמים מתרחקים" והנודדת נותרת תלויה "מלמעלה למטה" כאותו מלאך אגדי, וצועקת...

הנדודים קשורים בשירתה של לאה טרן בדמות האישה. באשה אחר הגשם מתארת לאה את דמות האישה היוצאת אל השעון .. זו אישה אוניברסאלית "חשופה לקשת" בשערה "קווצות קבוצות תלויים קולות אנשים בודדים בשערה" היא מסמלת את כל האנשים הבודדים ואולי הנשים הבודדות בדימוי הציפורים השרות בין עצי היער "בצאתן לחפש ז ה ו ת". האישה היא סמל סובלימטיבי והיא נודדת בין היופי והאור ב פצעי אור "אשה מטפסת בסולם ידיה/ סוחבת סלי צנע /להביא את יופיה/ שנגזר מעצי אקליפטור/ גופה מטולא קרעי כוכבים/ ושמש מגליד בה פצעי אור". גם את גיבורי שירתה מתארת היא בנדודים ובמסע כמו ב"ליונה וולך" המעופפת על "סוסי אש" . גופה "ללא קול/ מטייל בלילה / על ראשי מגדלים".

בשירתה של לאה טרן הנדודים של האני השר הם בכל תחום ותחום, מן האישי לאוניברסאלי, מן המסורתי אל החילוני המציאותי, מן העבר אל ההווה והעתיד.. בין החושך לאור.. (יולדת צבעים). אלא שלא רק הגורם האנושי נודד הוא, גם הפיזי- טבעי והמטפורי נודדים "עץ עם גומה/הולך ממקום למקום/ וגומתו הולכת אתו"³.

סופה של נדידה אל הלא ידוע, אל התחום האפור - אבי אבי, רכב פרשי/לאן?<⁴ הלא ידוע יהווה מרכיב מרכזי בשירתה של לאה טרן. במקרהו של העץ עם גומה, "עץ עם גומה/ הולך ממקום למקום/ופנטזיית חייו/נגמרת אתו". כפי שנראה בהמשך סופה של נדידה זו יהיה אל תחום אי האפשרות, אי הידיעה או האין.

בין

כמה מטפורות מרכזיות מתבלטות בשירתה של לאה טרן. הראשונות בהן הן האדמה והמים, הבאים בכל מיני שילובים. מאוד מעניין תיאור אמת המים בשיר הקצר "אבן" - האבן, הוויית האין - שוכבת על גבה ואזוב עולה בין אצבעותיה... האני השר מצוי "במקום בו עוברת אמת-המים" אותה אמת מים מסתירה "את כל הבקוע"⁵. האדמה היא גם הסיום של אותו גורם דמוני, "המכתיב דפי תופת/ליופיו של עולם. אותו גורם דמוני מעולם לא דובב בדל עשב... סופו "אדמה רווית מכאוב אילם".

האדמה משמשת גם זיכרון ילדות, "עקבות עפר/ בזכרונות ילדותך.. אדמה ומים התערבבו בזכרון הילדות... אלא שאותה ילדה שבוססה בשלוליות מוכנה לגשם... ספוגת מים... עתידה, או מציאות חייה הם "ליבש מים מגרונך". המים, בשירתה של לאה הם לעתים קרובות מקור החיים. המים קשורים בחווייה האמנותית ורגשי ההתעלות "צרחתי/ כשחצה בי הרוביקון/ מים רבים /בכל המוצארט והבאך/הזה" ("חצה בי").

המציאות העכשווית מאפילה על מקור מים ראשוני כ"ביצה טובענית". הביצה מכסה את עין הדג, ולא הותירה בו "ים קדמון/לצוף מתוך רוך שקוף/בזוית אור/ של ראשית חכמת-המים". הדג המנסה להניע זנבו בריקוד אחרון של חופש, עוד מעט ימות, כי מנותק הוא ממקור המים. הדג - סמל הוא להווייה הקיומית.

במחזור שיריה "הים התיכון" המים מתמזגים עם הווייתה של ארץ ישראל, על כל תופעותיה היום יומיות. "מי הים התיכון החמים/משפילים לרגלי/סכין ומזלג/לבצוע אבטיח נטול /גרעיני שלום/ וכוס מים קרים להרגיע מוזיקה מזרחית/מאבדת חושים" מי הים התיכון קשורים עם האוכל ההופך לסמל "נטול גרעיני שלום" של הוויית החיים בארץ זו. המים קשורים בחלום המדבר להפרחת שממתו.."ארץ בראשית/חולמת מים רבים/באמצע המדבר" (בשיר "מנסה לרשום").

המשוררת יושבת בבית הקפה, לוגמת מספל - והמים הופכים לסובלימציה של הרגע, לתחושת ההתעלות... " המים קרובים/מים תחתונים/ מים עליונים רחוקים... והעיניים למעלה/נישאות/ אבני ספיר שקופות... " אלא שהמשוררת הופכת היא עצמה למים - לנחל זורם " הרפיתי ממך/לזרום יום יום לבדי/כמו נחל/ שהפשיר שלגיו/ והאור שוזר בו צבעים.."⁶ חוויית המים קשורה לנתק מן הזוגיות, להכרה בעצמיות הזורמת - אך בסופה, בין שיחי הרדוף "ציפורים אבדו קולן".

אדמה ועפר

העפר והאדמה קשורים הן בהיבט החיובי והן בהיבט השלילי בזכרונות ילדות. ב"בית הורי" ("עטופת עשן") הזיכרונות של בית ההורים, ריח היסמין ושמות החברים הם "ברכת האדמה". וב"תמונת מחזור" הערבה בוכיה, הדשא מצמיח אגלי דם... תמונת מחזור מזכירה מצב של "מלך ומלכה" ברום הציפיות, אך הופכים הם ל"אוכלי אדמה". ב"כף ידי בבטון"⁷ תקוע האני השר בבטון שאינו מאפשר חופש, ו"שוב מעדה תחתי אדמה, עפר בעיני/מכסה שמך על קירות הבתים". ההילכדות בבטון מורידה את האני השר להוויה של עפר, החונק כל.. וחזרה להיבט החיובי של האדמה - המלים והשפה הם "אדמה" בשירה "שפה היא אדמה"⁸ "שפה היא אדמה, לחם, אושר". ביקום היצירה האדמה הופכת לגורם הטוב והשפע.

אנו נמצא מטפורות נוספות בשירתה של לאה, האור שורר בשיריה, בכל דבר שבו מתגלה היופי. אור ויופי קשורים. האור הוא הגורם הסובלימטיבי של הוויית המשורר, אך אותו אור "נבנה לאט/ ופני מפוייסים". הוא המוציאה מקדרות המציאות.

המשוררת אמילי דיקנסון Emily Dickinson מתארת בשירה "a charm invests a face" את האישה המסתתרת מאחורי הצעיף ואינה מגלה את פניה :

a charm invests a face/imperfectly beheld. The lady dare not lift her veil/ for fear it be dispelled. But peers beyond her mesh/ and wishes and denies. Last interview annul a want/ that image satisfies...

צעיף חוצץ, בשירה של דיקינסון, בין הנשיות לבין המציאות. מאחורי הצעיף האישה יכולה לרצות, להכחיש.. ולדמיין ולמצוא סיפוק בדמיונה. בשירתה של לאה טרן אין צעיף חוצץ. ה"ב י ן" שלה גלוי, והיא עוברת מעולם לעולם, ממטפורה למטפורה, ממצב נפשי אל אחר..בגלוי ובקשיחות, ולעתים בעדינות.. הצעיף המסתיר, אי הוודאות ימצאו רק בסוף הדרך.

המשוררת מצויה ב י ן גורמים שונים ומגוונים: בין הבטחה להפרתה במוטיב הזוגיות, בין מציאות קשה ושאיפה.. "הרוח באה בבשרי/תכסס בין לחם קשה/ובין חלום"⁹. היא נודדת בין המציאות והחלום, הנשיות מצוייה בין אש למים" הנה אלמדך אש,/גם מים אלמדך"¹⁰ (הנה אלמדך) (עטופת עשן)"בין לחם קשה, לבין חלום" ("ורוח באה בבשרי" יולדת צבעים), לעתים - כאשר היא מתבוננת בנשיותה - תהייה הווייתה בין היופי לחיפוש הזהות, אך בעיקר בין "היש והאין" (פתאום ללדת חלום)( יולדת צבעים). גם זיכרון בית הוריה הופך ל"אין" "אין לאחוז בדבר/בבית הורי/ חפצים בלתי מוכרים".

זמן

בשירו A boundless moment, מתאר המשורר האמריקני רוברט פרוסט את שהות הרגע, הרגשי,הקוסמולוגי..
,We stood a moment so in a strange world
;Myself as one his own pretense deceives
.And then I said the truth) and we moved on)
A young beech clinging to its last year's leaves

במידה מסויימת דומה תחושת הרגע של לאה, דומה לזו של רוברט פרוסט. העולם שהיא ניצבת לפניו מלא ניכור... אלא שאין היא שוהה באותו רגע כרוברט פרוסט, הרגע עובר כה מהר, בנדודי האני השר..."רק האבן נקודת זמן"תאמר בשירה "נקודת זמן". הכל אצלה בתנודה.. "בין היש והאין אני... פתאום ללדת חלום.. לזרום בוקר שקיעות.. להתרומם כשחר צחור¹¹ - הזרימה בזמן מביאה לחווייה סובלימטיבית, אך ברוב המקרים לא כך הוא. המשוררת מביעה את הניכור והכאב בזמן האהוב אינו מגשים ציפייתה, "של זמן אחר אתה"¹² האני השר מצוי בזמן כפול " כמו פרח שחוט /להיות כאן/ ובמקום אחר" ("כמו פרח שחוט")יש הבדל קשה בין המציאות של הווייתה "אצלי כבר קיץ לבן" ואילו גורם היופי המתרפרף , הפרפר הנחמד, " אתה - אולי במקום אחר" בעוד היא משאירה את עקבותיה הכבדות באדמה. הזמן אצל לאה טרן הוא שעון על עץ/בלי עלים, בלי פרחים/מתקתק את הזמן"¹³.

בשירים אחרים מעולם לא הייתה קיימת "צמחתי אל איים רחוקים/אשר לא רקדו את שמי/מעולם"¹⁴. בהווייה הקיומית הארעיות שולטת בכל.... הזמן הוא כמו נחל "והנחל הולך והולך/ אינו עומד לרשם תנודותי/ גם ציפור באפלה אינו רושם..." הזמן מנוכר לכל תופעות האדם ונע כלוליין מקרקס אל קרקס . חולף הזמן ללא זיכרון וללא תכלית... "ימים קטנים עוברים, לילות עובריםבלי עקבות"... "מפיץ חוסר תכלית/בדבקות של חסיד/ברבו..."¹⁵ ...במחרוזת שיריה "לחברות שחזרו בתשובה" תאמר המשוררת "צעקות לאורך הדרכים/אני,אתה/היא אני/ ואנחנו בלי זמנים/ פעם חיים פעם מתים/מחפשים פתרונים"¹⁶.

בזמנה של לאה יש הרבה מזכרונות הילדות, מזכרונות בית אבא, זמן עבר. בין הדורות נמשך חוט שאינו מתנתק. "אני אמא של אמי../ מתאימה לה /פיסת שמים..." כחוט שהשחילה מחט/לקשור קצהו במדויק, המשכו מחבר אלי..." אלא שגם חוט זה אינו מביא נחמה - "מתעבה לתכריך"¹⁷ קשר המסורת ממשיך להתקיים "תרנגולת כפרות /סביב/ ראש האיש.. שרשיו עץ תות בחצר בתי - אונגרין... לבן הוא צבע משמעותי בשירתה של לאה, ואותן תולעי המשי ממשיכות לטוות אפיריון בלבן.. ("תרנגולת כפרות" , שם..) גם אגן הנשיות - צבעו לבן" וכל שרציתי.. לקבץ אותו מתוך גוונים שחורים/אל לובן אגני..." לבן - אולי אולי סמל כיליון, סמל טהרה, אולי סמל נשיות... אינני יודעת. גם ההתחלות סימנן ביאוש.. "אין לאחוז בדבר, בבית -הורי/ חפצים בלתי מוכרים".. הריחות בסדקי נעוריה תלויים באויר, כבלויי סחבות של מלך.

אהבה וזוגיות

כלאה התנכית, אין האני הנשי זוכה למימושה של אהבה. אך אותה אהבה - הרבה כל כך גוונים לה, וספר שלם מוקדש לרבגונות תמונות האהבה של לאה ב 'אהבה היא שיחתי', ובכל ספריה האחרים...

השיר לפני, העוסקים באישה ובגבר - שירו הנפלא של Stephen Foster - "Beautiful Dreamer" ובשיר זה , שזכה גם לעיבוד מוסיקלי מרשים והפך לשיר שגור בפי אנשים.. מביע המשורר כל יופייה של אהבה.. הגבר המחכה לאהובתו -

beautiful dreamer, wake unto me
Starlight and dewdrops are waiting for thee
Sounds of the rude world heard in the day,
Lull'd b the moonlight have all pass'd away..

סטפן פוסטר מתמזג עם אהבתו-אהובתו.. Beautiful dreamer, awake unto me ואותה אהבה שלובה בחלום, ומטהרת את הרגע מעמל היום יום... לאה טרן נמצאת בקצה השני של של המשוואה. ונודדת היא - בין רגעי יופי מועטים לבין חיים שלמים של אכזבות. ב"פגישה"¹⁸ מלך ומלכה באים באקט של "מוות ותחייה".

האישה" אוהבת שירי אהבה/ גם את שירי מלחמה" הזוגיות היא בסימן האהבה והמלחמה. לעתים היא משחק" פתוח, סגור/ בנוף גלילי". האהבה היא כ"איזה אור מעודן, שקעקוע קבע בו כישוף". באותו קעקוע "רק חזק שורד!!!!". הדיבור בין גבר לאישה הוא כדו-שיח של חרשים"אני מדברת אליך סינית/אינך מבין/ אינך מבחין בפרפר ברכה בשערי".¹⁹

בשירה "חיבור" מתרכזת היא בדברים הפיזיים האמורים לקרב, אך פגומים.. "שנים שהם שנים/שונים.." כפות ידי/סימני שאלה/ צלקת שלעולם/לא מרימה ראש" בוהן היד של הגבר סיפר לה "איך אתה תקוע/כמעט כבוי/ספר איך אינך גאול/מחכה לתהום התלולה בפי הנפער... בשיר זה הלבן -צבע הברווזים- הוא בסימן כיליון.

האהבה הופכת לחפצים פיזיים - יום יומיים, בתהליך ההפחתה. "כאצבעות הליל/מתדפקות חרש/ על מקושי מקלדת אהבתי.. לעתים מדמה היא את הגבר, או את מצב האהבה לאריה גאוני . אותו אריה "יש לו טלפון.." ודיבוריו "אבן ענקית מכסה עולם".. ואילו האישה -"ומה רוח/אבק בה/ מה? סימן השאלה הגדול ישרור בכל שירתה..

מכישלון האהבה עוברת היא אל הנשיות, ותוהה על מגווניה של הנשיות.. אם הגבר צחוקו "קפא באבן" הרי מפי האישה עולה"פריחת התפוז טרם זמנו"²⁰. האישה הופכת לדמות אוניברסאלית, של כל איתני הטבע.."הייתי נכספת ביום שרב/לקשת שתופיע בענן..." ...הייתי רעבה כתהום עמוקה/להושיט שתי ידי לאדם... הייתי רעמים גדולים"להאביד את הארץ/ולהדליק את צבא השמים"²¹. האישה משולה עוד פעם למים - היא עולה מאופיר הים... ו"שמש מסתכל בה /לכבות את המים הרבים שלא יכבו"²² ... ומן האוניברסאלי אל האישי - "מגרות מגרות אני... אבי הוריש לי פחדים, ואני מונה אותם אחד לאחד... השמים מתרחקים, וביניהם הייתי / פעם תלויה מלמעלה למטה"²³.

זורמת האישה כמו נחל, גופה מטולא קרעי כוכבים, ושמש מגליד בה פצעי אור. לאה התנכית מצאה את קולה, במשוררת ייחודית זו, כה רבגונית - השרה את שירת היופי והיאוש.