לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה

לפני 50 שנה, במונטריאול שבקנדה, פרסמו עיתוני העיר מפי הפרופסור האנגלי המפורסם ארנולד טוינבי שביקר שם, כי הוא משווה מנקודת ראות מוסרית, לא סטטיסטית, את יחסה של ישראל לערבים ב-1947 להשמדת שישה מיליוני יהודים בידי הנאצים. נמסר גם כי לדעת טוינבי אין ליהודים זכות היסטורית על ארץ ישראל.

השגריר הטרי של ישראל בקנדה, ד"ר יעקב הרצוג, קרא את העיתונים על שולחן ארוחת הבוקר שלו והזמין את פרופ' טוינבי לוויכוח פומבי. טוינבי שקל ונענה, וביום קר של ינואר 1961 באו השניים אל "בית הלל" שליד אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, התיישבו זה ליד זה, כמעט נוגעים זה בזה, מול קהל מתוח יהודי ולא יהודי, ופתחו בוויכוח היהודי-נוצרי הפומבי הגדול והבולט מאז תחילתה של הציונות. טוינבי, בשער השיבה הקצר שלו, בלחייו העגולות ובפניו החלקות המפיקות שביעות רצון עצמית בוטחת, נראה כמו רומאי, מעין קיקרו, או דמות מן הסדרה "אני קלודיוס". הרצוג, צעיר יותר, רזה יותר, חריצים משני צידי פיו, שחור שיער, במשקפיים עבים, נראה כמו יהודי מודרני משכיל.

מראם של השניים לא הסגיר את העובדה שהם היו בין האישים האינטלקטואלים הבולטים והמעמיקים ביותר של הדור. טוינבי היה בשיא כוחו, ופרסומו כהיסטוריון, כפילוסוף של ההיסטוריה וכסופר פורה ורב מכר. הרצוג לא היה כה ידוע בעולם, אך בישראל נחשב כוכב הדיפלומטיה, עילוי שיעץ לשלושת ראשי הממשלה הישראלים הראשונים, בעל תואר דוקטור למשפט בינלאומי, בעל סמיכה לרבנות, בקי במקורות היהודיים, מתרגמם של חלקים מן המשנה לאנגלית ומומחה למשא-ומתן עם הוותיקן ועם כנסיות נוצריות אחרות. הרצוג גדל באירלנד. כבר בנעוריו המוקדמים נועד לגדולות, וכנער צעיר היו לו קשרים עם קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה. יכולת הדיון וההרצאה שלו, באנגלית משובחת ובמבטא אירי שהוסיף לו חן, הייתה משוכללת כשם שהייתה מושחזת. הדו-קרב בין שני אלה היה שקול לקרב בין שני גלדיאטורים - האלוף הרשמי וצעיר ממנו הקם לאתגרו.

בסגנון לוגי-אוקספורדי

הרצוג פתח בערעור ההשוואה שבין שואת יהודי אירופה ובין מה שהתרחש בארץ ישראל בתש"ח. הוא הראה את פעולת התכנון המחושבת של ממשלת גרמניה שגרמה לכך שהאנושות תהגה נכאים עד אחרית הימים בגלל התאכזרות אדם לאדם שאין דומה לה בעבר, שהמיטה אבל ללא תִכלָה על העם היהודי. בצד השני של המשוואה נמצאת החלטה של למעלה משני-שליש מחברות האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. נציגי הערבים הכריזו בו במקום שיתקוממו נגד ההחלטה ומיד פתחו בפעולות הרג נגד היהודים. נציג בריטניה באו"ם, אלכסנדר קדוגן, אמר על כך: "לערביי ארץ ישראל ההרג קודם עתה לכל השיקולים האחרים". המלחמה, אמר הרצוג, הפילה חללים רבים משני הצדדים. ערבים רבים נעקרו ממקומותיהם בישראל, ובאותה שעה נעקרו קיבוצים יהודיים גדולים ממקומותיהם במזרח התיכון. על בעיית הפליטים הערביים אמר הרצוג: "אנו טוענים - ונמצא חיזוק לטענתנו במקורות ערביים ואחרים, כולל בריטיים - שבעיית הפליטים הייתה תולדה של המלחמה שאסרו עלינו הערבים ותוצאה של הקריאה אל ערביי ארץ ישראל מטעם מנהיגיהם, לעזוב את בתיהם על-מנת לחזור; ובלשון עיתון ירדני אחד: 'הם אמרו לנו לצאת, כדי שיוכלו הם להיכנס - אנו יצאנו; הם לא נכנסו".

אשר להשוואה המוסרית, אך לא הסטטיסטית, שעשה טוינבי בין השואה באירופה ובין מה שקרה לערביי ארץ ישראל, שאל אותו הרצוג אם אפשר באמת להשוות את מצבם של ערביי ישראל, הנהנים משיווי זכויות, לבין מצבם של היהודים בגרמניה הנאצית, ואם אפשר להשוות את מצבם של ערבים מארץ ישראל החיים במחנות או בשכונות בארצות ערב למצבם של יהודים במחנות השמדה. הרצוג ציין כי בשני המאורעות, באירופה ובארץ ישראל, העם היהודי הוא שהותקף.

טוינבי השיב באומרו כי כל הרג של בני אדם הוא בלתי מוסרי, בלי קשר למספרים, כולל ההרג שעשתה בריטניה בפורט סעיד ב-1956 בעת מבצע סואץ (כמה אלפי מצרים). הוא אמר כי אינו מלמד זכות על פלישת הצבאות הערביים לישראל, אך בעניין ערביי ארץ ישראל המצב שונה. "באותה שעה (בתחילת המאה ה-20 ע.ג.) הייתה הטריטוריה שכיום היא מדינת ישראל מיושבת אוכלוסיה ערבית-מקומית", אמר טוינבי, "אוכלוסיה שישבה שם מאות בשנים, וישראלים באו שמה מאז 1917. הנפגעים היו בני האוכלוסיה הערבית הארצישראלית. מה שעשו הגרמנים - וזה שעורר את שנאתנו - תוכנן מראש; בוצע בדייקנות, בקור רוח, ובאכזריות מופלגת - למטרה מכוונת. חוששני שכל הנקודות האלה מאפיינות את מעשי הטבח שנעשו על-ידי כוחות צבאיים ישראלים כגון 'כנופיית שטרן' ו'הארגון'; אין אני יודע עד כמה הייתה גם ה'הגנה' מעורבת בדבר".

הרצוג, בהסתמכו על מובאות מתוך ספרו של טוינבי עצמו Study of History, הוכיח כי טוינבי יודע שאזרחים נפגעים במלחמות, בכל המלחמות, ואין לגזור גזירה שווה בין פגיעות אגב מלחמה ובין מעשי הנאצים ביהודים. אשר לדיר יאסין, הדבר אירע לאחר שורה של מעשי טבח, ובהם השמדת 50 פועלים יהודים בחיפה בדצמבר 1947, השמדת שיירות והפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים שבו נהרגו 50 איש ונפצעו 70 בתוך עיר הנמצאת במצור. "בדיר-יאסין הוזהרו התושבים לעזוב את בתיהם. הבעת צער נשלחה אל המלך עבדאללה, אך לא שמענו שמץ של הבעת צער מעין זו על מעשי הטבח של הערבים, אף על-פי שבוצעו במסגרת התקפה מזוינת עלינו".

הרצוג המשיך לדחוק את טוינבי לפינה בסגנון לוגי-אוקספורדי מובהק כשאמר: "לסיכום אשאלך, אפוא, סר, האם מסכים אתה שקיים קו המחבר את כל מעשי הרשע שנעשו בידי חיילים בארצות שונות במשך כל הדורות? ואם כן האם תסכים שסירחון "התו הנאצי" ידבק בכל העמים האלה, כולל ישראל וכולל הערבים (שהתקיפו אותנו, בעוד שאנו עשינו מה שעשינו בהגנת עצמנו)?".

הטיעונים נגד ישראל לא השתנו כמלוא הנימה

אחרי פולמוס נוסף, הלוך ושוב, בעניין ההשוואה לנאציזם, עברו המתווכחים לעניין זכות היהודים על הארץ. הרצוג הראה כי רציפות הישוב היהודי בארץ ישראל לא ניתקה מעולם, כי השיבה לארץ ישראל היא עיקר מרכזי באמונתנו הדתית וכי משפחת האומות הכירה בתוקפה של הזכות ההיסטורית של היהודים, ואף הערבים הודו בכך, בתחילה באיגרת פייצל שבה הוא מקדם בברכה את "היהודים השבים הביתה".

טוינבי קם להדוף את טענת הזכות באומרו כי לכל מי שיש לו תודעה היסטורית והוא קרוב בהרגשתו לארץ כלשהי יש לו זכות תביעה מסוימת לחופש באותה ארץ - בתנאי שאין הוא מפליג עד כדי גרימת סבל, רעה ועוול לתושביה הנוכחים של אותה ארץ. יש גם חוק התיישנות, שלגבי היהודים בארץ תחילתה כבר בשנת 135 אחרי הספירה, ולכן איבדו היהודים את זכותם. "מה יקרה אז במונטריאול, למשל?" שאל טוינבי בסגנון לוגי-אוקספורדי משלו, "היא הייתה שייכת לאלגונקווינים רק לפני 300 או 400 שנה - פחות בהרבה משנת 135 - האם עליה לחזור לידיהם? האם יש להחזיר את לונדון לוולשים? סבל רב ייגרם בגירוש כל האנגלים מאנגליה והפיכתם לפליטים".

האירוניה של טוינבי נועדה לתמוך בטענתו המפורסמת, כי העם היהודי הוא מאובן ששרד מימי קדם, ומתקיים בימינו לא כעם חי, ולכן אין לו זכות על ארץ ישראל או יכולת לריבונות ולחיים נורמליים. הרצוג, בתגובה, ניתח את תפיסת הזמן המיוחדת של העם היהודי שבה תמך את יתדותיו כדי להפריך את טענת ההתיישנות. הדיון שוב התגלגל לבעיית הפליטים, והרצוג ציין כי בתש"ח נוצרו שתי בעיות פליטים באותו סדר גודל: ערביי ארץ ישראל ויהודי המזרח התיכון. מכאן ואילך התרכז הרצוג בעניין "השריד המאובן" והגיע לרגעי השיא שלו כשאמר: "כאן נעוץ ההבדל היסודי בינינו. אתה אומר: 'אין אתם מתים - לא ברור מדוע; אך אין אתם חיים. אין כל המשך מבחינת חיים של יצירה ושל הגות יוצרת. גלשתם איכשהו מזרם התרבות אל איזה אי נידח ונתקעתם שם. מפעם לפעם נשמע קולכם, כשאתם זועקים לעבר האוניות החולפות'. אנו אומרים: 'לא! היינו בתוך-תוכו של הזרם; קיימים היינו בתוך הזרם קיום מתבלט ביותר: בעצם התמדתנו, בתפילותינו ובתקוותינו, בדבקותנו בארצנו ובאמונתנו בקיום הבטחתה של הנבואה בת-האלמוות... מכל עמי-הקדם במזרח התיכון אנו העם היחיד החי כיום - ברציפות - במזרח התיכון; העם היחיד המדבר באותה לשון, מחזיק באותה אמונה דתית'".

כמו סייף המוסיף עוד ועוד אבחות חרב ואינו מרפה, אילץ הרצוג את טוינבי לסייג יותר ויותר את שימושו במונח "מאובן", עד שטוינבי התחיל לומר שככל כינוי, גם "מאובן" הוא כינוי בלתי שלם וכי הוא עומד לכתוב על העניין מתוך גישה חדשה. הרצוג ציטט את הפסוק מתהילים "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה", כשטוינבי ממלמל יחד עמו את המילים העבריות.

בתום הוויכוח סיפר אחד הנוכחים, כי שמע את אשתו של טוינבי אומרת לו: "למה היית צריך להיכנס לעניין הזה?". בצד הישראלי והיהודי, לעומת זאת, הייתה התרגשות של ניצחון. השמועה על הוויכוח פשטה בכל רחבי העולם היהודי וזקפה את ראשיהם של יהודים בכל מקום. גולדה מאיר, שרת החוץ, אשר שלחה את הרצוג לקנדה, אמרה שיד הגורל כיוונה את המינוי שהרחיק אותו ממרכזי הדיפלומטיה, על-מנת שהרצוג יפגוש את טוינבי. הוויכוח הוקלט והתקליט היה לרב-מכר. ספרים ומאמרים לרוב תיעדו את הוויכוח ופירשו אותו. להרצוג הוצעה משרת הרב הראשי של בריטניה ובמקביל - מנכ"לות משרד ראש הממשלה בישראל (הוא היה האדם היחיד שעמד אי-פעם לפני ברירה כזאת). הוא בחר במנכ"לות אצל לוי אשכול, היה בתפקיד בעת מלחמת ששת הימים והתמיד בו גם אצל גולדה מאיר עד מותו בטרם עת ב-1972.

מה אפשר ללמוד מוויכוח הרצוג-טוינבי בימינו אלה?

שכדי להתווכח עם הגויים, יש לדעת את שפתם ברמה של שפת אם ולשלוט בטכניקות הוויכוח שלהם לא פחות מהם; שהטיעונים המפלים-הפסלניים-הטוטאליים נגד ישראל מקורם באנטישמיות - מוסווית, מעודנת, צדקנית, "מתקדמת", "נאורה", "תרבותית", אך בכל זאת אנטישמיות; שהטיעונים נגד ישראל כיום הם אותם הטיעונים שהושמעו נגדה לפני ששלטה בשטחי יהודה ושומרון ואף לפני שהייתה מדינה, ושהם יישארו אותם טיעונים גם אם תיסוג עד תל ברוך וחוף הסלע; שמי שמבקש להפריך אותם עליו להיות בקי בכתביו של היריב, ביהדות, בנצרות, באיסלאם ובהיסטוריה העתיקה והחדשה גם יחד; והחשוב מכל: שיש לגשת לוויכוח בלי תסביכים ומתוך תחושה של גאווה בעם היהודי ובתרבותו ושל ביטחון בצידקתה של מדינת ישראל האהובה.