כפרפרזה שמאלנית-עדכנית לקביעתו של אלבר קאמי כי "נדיבות אמיתית כלפי העתיד מבוססת על נתינת הכל בהווה", ניתן לומר כי "הרגעה אמיתית של הישראלים מפורענות ספטמבר מבוססת על ההכרח לתת כמעט הכל (לפלשתינים) כבר בהווה", או למצער להעתיק את "ההצלחה המסחררת" של מודל ההינתקות העזתי לחלקים ניכרים ביהודה ושומרון. כל זאת כמובן כדי שהפרטנר הפלשתיני יואיל בטובו למשוך מהאו"ם את בקשתו להכיר בפלשתין כבמדינה, שכידוע אמורה, לדידו של הראיס הפלשתיני, להיות נקייה מישראלים (קרי: יהודים). ברוח זו פועלת בקרבנו בשבועות האחרונים חרושת הפחדה משומנת כדבעי, שאמורה להפיל את חיתתה על מקבלי ההחלטות, למען ישביעו את רעבונו של הפרטנר הפלשתיני, וָלֹא - ייפלו השמים על ראשינו ותישמט הקרקע מתחת רגלינו.
"אנחנו עומדים בפני צונאמי מדיני", ניבא
אהוד ברק; "עם אישור ההחלטה באו"ם על כינון מדינה פלשתינית, תיחשב ישראל לפולשת בלתי חוקית", הבהיר פרשן טלוויזיה בכיר; "זה יהיה ה'כ"ט בנובמבר' של הפלשתינים", הוסיף עמיתו את הפרספקטיבה ההיסטורית; "אחרי ספטמבר דבר כאן כבר לא ידמה למה שהיה קודם לכן", השלים חבר אחר את הפן ההשוואתי של הפרספקטיבה; "כל ישראלי החי מעבר לקו הירוק ייחשב לעבריין", ניסה עמית נוסף את מזלו בהבהלות ברמה האישית; "הסנקציות כבר בפתח", חיזק אותו רעהו למקצוע ולטקטיקה; "צפויים לנו משברים דיפלומטיים בוקר, צהריים וערב", השיא את תרומתו לאפוקליפסת המִילְיֶה המשפטן שבהם. ו
מאיר דגן בכלל מתחלחל מכך שבעקבות הבידוד המדיני שאליו תיקלע ישראל בספטמבר,
בנימין נתניהו ואהוד ברק כה יידחקו לפינה, שהם יפעלו בחוסר אחריות משווע נגד אירן.
כך, בעוד שרוח ירמיהו מרחפת מעל ראשיהם ותוכחת הנביא מעל ראשינו, הם ממשיך את המסורת עתיקת היומין של ניבוי הצוּקָה והשִׁבָּרוֹן המזומנים לנו, אם חלילה לא יבוא שלום עלינו: "לא תהיה צמיחה ללא שלום", "הטרור לעולם לא ימוגר, אלא באמצעות הפיוס והשלום" או "התיירים ידירו את רגליהם מכאן ללא הסדר", וכיוצא באלה "אמיתות".
מדינה פלשתינית - יוק
ומה בכל זאת צפוי לנו ב"ספטמבר השחור" ולאחריו? בהסתברות גבוהה למדי, בספטמבר נחגוג את ראש השנה, ולאחריו קרוב לוודאי שיגיע אוקטובר. בהסתברות נמוכה קמעה ניתן לשער שהשמיים ייוותרו על מקומם, הקרקע לא תרעד מתחת רגלינו, סנקציות לא יוטלו עלינו ומדינה פלשתינית לא תקום, ועל אחת כמה וכמה, ספק גדול אם תיהפך לחברה באו"ם.
בניגוד לסברה המקובלת, ישראל לא קמה מכוח החלטת החלוקה, לא רק משום שהחלטות העצרת הכללית אינן מחייבות, אלא בעיקר משום שההחלטה לא אושרה בידי שני הצדדים. גם אם משקלה ההצהרתי של החלטת החלוקה לא היה מבוטל, מדינת ישראל קמה מכוח החלטת סן רמו מ-1920 שהפכה את הצהרת בלפור למסמך משפטי מחייב, ומכוח אישורה בחבר הלאומים ב-1922. אך היא בעיקר קמה בזכותה של הכרזת העצמאות וקביעת העובדות בשטח, באמצעות צבאה ופריסת יישוביה. פרט למקרה של קוסובו ונסיבותיו הייחודיות, האו"ם אינו מקים מדינות, אינו קובע את גבולותיהן, והעצרת הכללית נדרשת להמלצת מועצת הביטחון (שבה קרוב לוודאי תטיל ארה"ב וטו) כדי להצביע על קבלתה של מועמדת כחברה מלאה. הרי כבר בדצמבר 1988 הכריז ערפאת על מדינה, העצרת הכללית אישרה את ההכרזה ברוב מוחץ, ומדינה פלשתינית - יוק.
כי ארבעה תנאים מצרפיים נדרשים להקמת מדינה, כשלמצער על שניים מהם - גוף יחיד ובלעדי השולט על כלל האוכלוסיה בשטח מוגדר; ויכולת לנהל את כלל ענייניו בלא תלות בגוף או במדינה כלשהם - אין הרשות הפלשתינית עונה כלל, או עונה רק באורח חלקי למדי. יתרה מכך, הכרזה פלשתינית חד-צדדית על מדינה מנוגדת לחלוטין לסעיף 31 להסכמי אוסלו, שעליו חתומים כעדים בין השאר האו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופי ורוסיה. בסעיף נקבע מפורשות כי הפלשתינים לא ינקטו כל צעד שישנה את מעמד השטח עד סיום המו"מ עם ישראל. הוא הדין בעניין הסנקציות, שרק מועצת הביטחון מוסמכת להטילן. החלטה כזו בעניין הסכסוך המקומי מעולם לא התקבלה, והסבירות שתעבור הפעם במועה"ב באישורה של ארה"ב - נושקת לאפס.
ובכל זאת עומדת לכאורה לפלשתינים החלטת 377 של העצרת הכללית, המכונה לעתים "איחוד למען השלום". ההחלטה קובעת כי כשמועצת הביטחון אינה מצליחה לפעול לשמירת השלום והביטחון עקב אי-הסכמה בין החברות הקבועות, יש לכנס את העצרת הכללית לדיון מיוחד. החלטה כזו ניתנת לכאורה למימוש באמצעות רוב של החברות באו"ם או של שבע חברות במועצת הביטחון. כך, לפני כחודש נפנף בהחלטה 377 גם סאיב עריקאת כמוצא ראוי של הפלשתינים לקבל את סעדם, אם תיכזב תוחלתם מן "המסלול הרגיל" בעצרת הכללית. הבעיה הקטנטנה עם אפיק זה היא כי להוראות של מגילת האו"ם, הדורשות את אישור מועצת הביטחון לקבלת מדינה לשורותיו, יש עדיפות ברורה על החלטה 377. כך לפחות סבורים רובם ככולם של המשפטנים העוסקים בסוגיות אלה.
כך, כאשר מן הפרוצדורה באו"ם ומן המשפט הבינלאומי כבר ברור שהפלשתינים לא ייצאו עם מלוא תאוות המדינה בידיהם, הסבירות כי ספטמבר ייצבע מבחינתנו בשחור משחור אינה גבוהה במיוחד. למהלכי האימים ולמְחַשְּׁבֵי קִצִּין שבקרבנו יידרש מאמץ מחודש למלא בחומר חדש וטוב את אשפת ההפחדות המתרוקנת, ומאיר מהמוסד יזדקק כנראה למשהו נוסף, דמוי ספטמבר, כדי להצביע עליו כטריגר שיגרום לנתניהו-את-ברק לפעול בחוסר אחריות משווע נגד אירן.
