לב אמיץ

סכנה גדולה מרחפת מעלינו וקשה מאוד לשמור על אופטימיות. ייתכן מאוד שאנחנו נמצאים כבר בשלבים האחרונים של תהליך האיסלאמיזציה. והאיום הזה אינו מסכן רק את עתידה של אירופה, אלא גם את עתידה של אמריקה ואת עצם קיומו של המערב.

מרכז המחקר פיו (Pew) דיווח שמחצית מהמוסלמים בצרפת אומרים שנאמנותם לאיסלאם גדולה מנאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים בצרפת אינם מתנגדים למחבלים מתאבדים. המרכז הבריטי ללכידות חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד כינונה של ח'ליפות עולמית. מחקר הולנדי דיווח כי מחצית מהמוסלמים בהולנד מודים כי הם "מגלים הבנה" למתקפות אחד עשר בספטמבר. המוסלמים תובעים שיכבדו אותם. וכך אנחנו עושים זאת: האליטות שלנו מוכנות להיכנע. לוותר.

תביעותיהם של המוסלמים מלוות בהתנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית - למשל נגד עובדי אמבולנסים ונהגי אוטובוסים - ועד מהומות בקנה מידה קטן. פריז חוותה התקוממות בפרברים של מעוטי ההכנסה. יש המעדיפים לראות בכך אירועים בלתי קשורים, אבל אני קורא לזה אינתיפאדה מוסלמית. לפושעים אני קורא "קולוניאליסטים", מפני שזה מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, אלא לשלב את החברה שלנו במסגרת הדאר אל איסלאם שלהם. לכן אפשר לראות בהם קולוניאליסטים.

חלק גדול מאותה אלימות רחוב שהזכרתי מכוון באופן בלעדי נגד לא מוסלמים ומאלץ רבים מילידי אירופה לעזוב את בתיהם, את עריהם, את ארצותיהם. הפוליטיקאים נרתעים ואינם נוקטים עמדה נחרצת נגד השריעה הזוחלת הזאת. הם מאמינים בשוויון כל התרבויות. יתר על כן, ברובד המעשי המוסלמים מהווים עתה כוח אלקטורלי שאין להתעלם ממנו.

אי-אפשר להסביר את כל בעיותינו הרבות מול האיסלאם בעוני, בדיכוי או בעבר הקולוניאלי של אירופה, כפי שטוען השמאל. אין להן גם שום קשר עם הפלשתינים או עם החיילים האמריקניים בעירק. הבעיה נעוצה באיסלאם עצמו.

סמואל הנטינגטון ניסח זאת יפה מאוד: "גבולותיו של האיסלאם הם גבולות של דם." וישראל שוכנת על גבול כזה. מדינה זעירה זו שוכנת בדיוק על קו ההעתק של הג'יהאד ומסכלת את ההתפשטות הטריטוריאלית של האיסלאם. היא ניצבת בקו החזית מול הג'יהאד, כמו קשמיר, כמו קוסובו, כמו הפיליפינים. כמו דרום תאילנד, כמו דארפור, לבנון ואצ'ה שבאינדונזיה. ישראל פשוט תקועה באמצע הדרך. כמו שהייתה מערב ברלין בזמן המלחמה הקרה.

המלחמה נגד ישראל היא לא מלחמה נגד ישראל בלבד אלא מלחמה נגד המערב. זהו ג'יהאד. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אלמלא ישראל היה האימפריאליזם האיסלאמי מוצא דרכים אחרות לתיעול האנרגיה ושאיפות הכיבוש שלו. בזכות הורים ישראלים ששולחים את בניהם לצבא ואינם יכולים לעצום עין בלילה, יכולים הורים באירופה ובאמריקה לישון שנת ישרים ולחלום בלי להיות מודעים לסכנות האורבות להם.

רבים באירופה סבורים שמן הראוי לנטוש את ישראל לגורלה כדי להרגיע את המיעוטים המוסלמיים באירופה. אך אילו התמוטטה ישראל, חס וחלילה, המערב לא היה נרפא. המיעוטים המוסלמיים שלנו לא היו משנים פתאום את התנהגותם ומאמצים את ערכינו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן דחיפה עצומה לכוחות האיסלאם. הם היו רואים בכך, ובצדק, הוכחה לחולשת המערב, לקצו הבלתי נמנע. סופה של ישראל לא יהיה הקץ לצרותינו עם האיסלאם, אלא רק ההתחלה. הוא יהיה תחילתו של המאבק האחרון לשליטה בעולם כולו. אם הם יוכלו לישראל, דבר לא יעמוד בפניהם.

קשה מאוד לשמור על אופטימיות מול האיסלאמיזציה הגוברת של אירופה. הכול פועל נגדנו. אנחנו מובסים בכל החזיתות. האיסלאם מנצח מבחינה דמוגרפית. ההגירה המוסלמית היא אפילו מקור לגאווה בקרב המפלגות הליברליות השליטות. האקדמיה, האמנות, התקשורת, האיגודים המקצועיים, הכנסיות, עולם העסקים, הממסד הפוליטי - כולם קיבלו על עצמם את התיאוריה האובדנית של הרב-תרבותיות. עיתונאים לכאורה מתנדבים להדביק לכל מי שמותח ביקורת על האיסלאם את התווית "ימני קיצוני" או "גזען". הממסד כולו מצדד באויבינו. שמאלנים, ליברלים ונוצרים דמוקרטים - כולם חולקים עתה את יצועם עם האיסלאם. וזה הדבר שמכאיב במיוחד לראות: בגידת האליטות שלנו.

אם יש תקווה לאירופה, היא תצמח מקרב העם ולא מהאליטות. השינוי יוכל לבוא רק מלמטה. הוא חייב לבוא מהאזרחים עצמם. אך הפטריוטים האלה יצטרכו לכבוש את כל הממסד הפוליטי, המשפטי והתקשורתי.

האליטות אולי מפנות עורף לחירות, אך לא הציבור. בארצי, הולנד, שישים אחוזים מהאוכלוסיה רואים כיום בהגירה ההמונית של המוסלמים את הטעות מספר אחת שעשתה המדינה מאז מלחמת העולם השנייה. ושישים אחוזים רואים באיסלאם את הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לזהותנו הלאומית. ואינני חושב שדעת הקהל בהולנד שונה מאוד מארצות אחרות באירופה.

המפלגות הפטריוטיות שמתנגדות לאיסלאם הולכות וגדלות כנגד כל הסיכויים. מפלגתי, למשל, החלה לפעול לפני שנתיים וקיבלה אז חמישה אחוזים מקולות הבוחרים. היום צופים לה בסקרים עשרה אחוזים. הוא הדין בכל המפלגות הדומות לה באירופה. הן נאבקות בממסד הליברלי ועקב בצד אגודל הן מתחילות להשיג דריסת רגל בזירה הפוליטית.

לא זו השעה ללמוד מרוח הפייסנות, ההתבזות, ההפקרה, הוויתור והכניעה. לא זו השעה לעשות כמעשהו של מר צ'מברליין. צו השעה הוא ללמוד ממר צ'רצ'יל ומהדברים שאמר בשנת 1942: "אל לנו להיכנע לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, בכל עניין גדול או קטן, רב או פעוט, אל לנו להיכנע לעולם אלא רק לקול הכבוד והשכל הישר. אל לנו להיכנע לעולם לכוח; אל לנו להיכנע לעולם גם מול מה שנראה כיתרונו העצום של האויב."

אלה הם מדבריו האמיצים של חרט וילדרס, פוליטיקאי הולנדי. וילדרס החל לכהן בפרלמנט ההולנדי בשנת 1998, תחילה מטעם מפלגת החירות והדמוקרטיה העממית, והחל מ-2006 מטעם מפלגת החירות - PVV, אותה ייסד בעצמו וכיום הוא עומד בראשה. וילדרס נודע כמבקר חריף של האיסלאם, מתנגד להגירת מוסלמים להולנד (המוסלמים מהווים כיום כ-5% מאוכלוסית המדינה) ואוהד ישראל מושבע.

מדהים עד כמה דבריו מתארים במדויק את המציאות הפוליטית הקיימת גם בארצנו. מדהים עד כמה האיש אמיץ. מעתה והלאה אשתדל להביא מדבריהם של אנשים אמיצים ונשים אמיצות שהעיזו ומעיזים בעזות דקדושה לומר את האמת ולהילחם למען חיים של חירות ואהבת האדם.