תרבות התקומה - יזכור

פתאום הרמטכ"ל לוקח סמכות לפסוק במחלוקת על נושא שהוא בבת העין - ה"יזכור עם ישראל" או אלוהים. הרמטכ"ל חייב להבין בצבאיות, ולא בדברים המכוננים את מהפכת הריבונות של העם היהודי. השורש הרוחני של תרבות התקומה, שעליה קמה המדינה הזאת, אינו עניין לרמטכ"ל, לצה"ל, או לאלוף הרב גורן (שהשחיל בשעתו את "יזכור אלוהים" שלו). האינטרסים המיידיים של הרמטכ"ל אינם רלוונטיים לרבדים החברתיים בהקשר הזה. "יזכור עם ישראל" הוא, מבחינה רוחנית, תמצית המהפכה הציונית, שהציעה זהות לאומית. זהות לאומית היא תנאי להקמה ולקיום מדינה, כי מוסדה עומד על שורש האדם הריבוני. עד שנכבש דור צעיר של יהודים, בתחילת המאה שעברה, להסב זהות דתית לזהות לאומית - לא יכלה להיכון מדינה.

מבחינה היסטורית - לא פחות מהבחינה של תרבות התקומה - ה"יזכור עם ישראל" של ברל כצנלסון הוא תמצית תרבות האבל הלאומי על המחיר הנורא שמשלמים מי שנשבעים למימוש זכותם לריבונות. הוא נכתב על האפופיאה של תל-חי, על הנופלים ובראשם טרומפלדור. היה ויכוח בהנהגת היישוב האם לשלוח תגבורת לתל חי. ז'בוטינסקי התנגד, אבל הבין את משמעות האירוע בתרבות התקומה, והקים את בית"ר = ברית יוסף טרומפלדור. ההיסטוריה מתגלגלת - תחת שלטון חניכיו מעורער "יזכור עם ישראל" לטובת "יזכור אלוהים".

גם מבחינה תיאולוגית הרעיון של "יזכור אלוהים" הוא אבסורד. הרמב"ם היה פוסק שזה פסול, כי אין למדוד את אלוהים באמות-מידה של בני אדם. הוא לא זוכר ולא שוכח, הוא עבר והווה ועתיד. ואם מייעצים לו לזכור, פירושו שהוא יכול לשכוח.

תהום פרוסה בין "יזכור אלוהים" ל"יזכור עם ישראל". הקשר לאלוהים הוא עניין אישי בלעדי. הקשר לנופלים הוא אישי וחברתי אל אבות, אמהות, אחים, אחיות, חברות וחברים - מה עניין לאלוהים בינינו לבין בני האדם בשר ודם, אלה נושאי עצב התקומה. רוב מוחלט של צעירים וצעירות, לו יישאלו מי הם מבקשים שיזכרו אותם, יאמרו - המשפחה, החברים ו"אלה משדה הקרב שנפלנו במקומם", ועם ישראל. אלוהים לא יכול לזכור או לשכוח. אלה האחרים, רק הם יכולים לשכוח.

מעבר לאלה, אין לטאטא מתחת לשטיח את העיקר: את המחלוקת בין תרבות התקומה - היהדות הישראלית - לבין היְהדותִיות הישנה. בין האדם הריבוני - לאדם הרבני. היהדות היא ציביליזציה נעלה באוניברסליות שלה. היְהדותִיות היא המורידה את היהדות אל הפרטיקולאריות הלאומנית, אל השבטיות, אל שלטון הרבנים, אל ההשתלטויות בחיי היומיום מבלי להתחשב בסביבותם, אל החוצפה לכפות על כל משפחות הנופלים את ההמרה של עם ישראל באלוהים. היהדות הרבנית הוציאה את משה מההגדה של פסח. היא מגמדת את העם היהודי לטובת אלוהים. היהודי הרבני רואה את משה דרך האלוהים. היהודי הריבוני רואה את אלוהים דרך משה.

סיבות רבות - חברתיות ופוליטיות ומדיניות - הביאו לכך שנאמני תרבות התקומה נאלמים מול נאמני היושנה - היהודית הרבנית. אבל, חייבים להבין ולהיאבק על כך שהמחלוקת על ה"יזכור" היא תמצית המאבק בין שתי התרבויות - הריבונית והרבנית: בין "נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו..." (מאת אהרון זאב, שיר שגם הוא מועד בקרוב למחלוקת...), ו"ידינו לבדה, ידינו החזקה את כובד העול מעל גאון צווארינו פרקה..." (ח"נ ביאליק) - לבין "להחזיר עטרה ליושנה". אותה עטרה שברגע האחרון לפני האסון - נגד כמעט כל היהדות האורתודוכסית - יצאנו ממנה אל ה"לא נס" ואל "ידינו החזקה" ואל בכורת העם על אלוהיו, אל היהודי הריבוני. לכן, "יזכור עם ישראל", העם המקריב את בניו ובנותיו על ריבונותו, שהיא ההֶצְדק העיקרי לקיומו.