במאמרה, "מדינת הלכה למעשה", קובלת מרב מיכאלי, ובצדק רב, על התפרקות המדינה, אשר אצלה סמכויות יסוד (כגון שפיטה ועיצוב דמות המדינה) לרבנים, מסמכותה. אך התפרקות המדינה מסמכותה לא באה לידי ביטוי אך ורק באצילת סמכויות שהן מטבעה של המדינה לאחוז בהן - לרבנים. התפרקות המדינה מסמכותה באה לידי ביטוי גם בהאצלת סמכויות של שיטור ושלילת חירות למערכת הכפייה הפסיכיאטרית.
בבג"ץ בתי הסוהר נפסק כי אין להפריט את סמכות הכליאה לגורמים פרטיים, מן הטעם שבניגוד לגורם ממשלתי, אשר אמון על אתוס השירות הציבורי (גם אם לא תמיד עושה זאת כהלכה), ואשר מחויב לחוקי המדינה ולא לשיקולי רווחיות, מתפעלי בית סוהר פרטי מעצם טבעם מחויבים לאתוס אחר, "השאת רווחים", ושם איזונים ובלמים כגון אלו שהוצעו בתיקונים לחוק, אין בהם כדי לשנות את האמת הבסיסית - לא ניתן להאציל את סמכויות הכליאה ליזם פרטי שרווח עומד בראש מעייניו, בייחוד כאשר ככל שיהיו אנשים כלואים רבים יותר, כך יגדלו רווחיו (עניין שתוקן בחוק המוצע, ובכל זאת לא מנע את פסילת החוק על-ידי בג"ץ).
בפועל, סמכויות הכליאה הופרטו כבר מזמן, ובמדינת ישראל ישנן שתי מערכות כליאה מקבילות - מערכת בתי המשפט אשר שולחת אנשים לבתי הסוהר, לאחר שעמדו למשפט לפי חוקים לגיטימיים - חוק העונשין אשר מגדיר מהי עבירה וחוק המעצרים אשר מגדיר את הפרוצדורה לכליאה.
מערכת הכליאה השנייה היא מערכת הכפייה הפסיכיאטרית, אשר שוללת חירות מאנשים אשר עברו על תרי"ג מצוות של האתוס הפסיכיאטרי ה"נכון". אנשים שעונים על ההגדרה "מחלת נפש" (הגדרה עמומה ונזילה) ו"מסוכנות" (הגדרה שהלכה למעשה מתפרשת באופן עמום וגמיש להפליא) יכולים למצוא עצמם כלואים במחלקה פסיכיאטרית סגורה, כאשר את ה"שופט" (ועדה פסיכיאטרית מחוזית) יזכו לראות בחלוף חמישה ימים, וזאת לאחר "משפט" דמיקולו, בו הפרמטר העיקרי שייבחן הוא אישיותם ואורח חייהם, כדי לבחון אם הם "חולים" או לא; גם שאלת המסוכונת תיבחן, אבל בפרמטרים דמיקולו, שאינם מקובלים בשום שיטת משפט מתוקנת.
אין מה לדבר על ראיות (רק לכאורה), זכות שמיעה (לרוב ה"חולה" מוצא מדיוני הוועדה שאלו שהתלוננו לפסיכיאטר המחוזי מדברים בשבחי כליאתו) או זכות להליך הוגן (התנגדותו של ה"חולה" לעצם כליאתו מפורשת מיד לרעתו).
זוהי מערכת כליאה שרירותית, קפקאית ונפרדת, אשר מושתתת על תפישת עולם שונה לחלוטין מתפישת העולם המשפטית - בעוד שבתפישת העולם המשפטית, האוטונומיה האישית היא ערך עליון, וזכות האדם להתנגד להליך שלטוני שננקט כלפיו היא יסוד מוסד של המשפט הציבורי והדין הפלילי, הרי שבתפישת העולם הפסיכיאטרית אין דבר כזה 'אוטונומיה אישית', וזו מסתיימת כשפסיכיאטר פלוני יחליט כי התנהגות מסוימת היא ביטוי ל"מחלת נפש", ועל כן "אסורה" (וזאת בניגוד ל
עיקרון החוקיות, לפיו לאדם מותר לעשות הכל למעט מה שקבע בחוק), והתנגדות לעריצות שלטונית אינה היסוד המוסד למשפט הציבורי המפואר שפותח בישראל בחמישים השנים האחרונות, אלא ביטוי ל"מחלת נפש".
למעשה, הכליאה בישראל כבר מופרטת. הסמכות השלטונית מופרטת. לא רק לרבנים, אלא גם לפסיכיאטרים, שמנהלים בחסותם מערכת כליאה שלא עומדת בשום אמת-מידה של מדינת חוק מתוקנת. המחאה נגד בית הכלא של לביב (שצלחה) או נגד כפירת הרבנים בסמכות מערכת המשפט, מתעתעת - היא נכונה, אך אינה מספקת. המחאה נגד התפרקות המדינה מסמכותה - לשלול חירות, כלפי הפסיכיאטרים, מעולם לא נולדה, כי אותו "ציבור נאור", כפי שהגדיר
אהרן ברק, משתכנע ממילת קסם "רפואה". זה מדעי, זה לא "רבני", ומי שחירותם נשללת הם לא אני ואתה, אזרחים, גם אם הם לא יהודים, אלא סתם "משוגעים".
