פינחס כמשל, כסמל וכמודל של חיקוי

כשעולה על פני השטח "שאלת מיליון הדולר" [ביטוי של שאלה מכרעת וחשובה], באופן מכוון או כבדרך אגב, מי הוא פינחס ומדוע דווקא הוא [ולא אחר] זכה ל"ברית שלום" [=כהונת עולם] שאף תורתנו מעידה על כך מפורשות בקובעה חד-משמעית "בשמו" של הקב"ה [במדבר כ"ה, י"ב]: "לכן, אמור: הנני נותן לו את בריתי עולם", התשובה "הנשלפת מן המותן", היא: פינחס הוא אליהו. יש לציין שעניין זה נתון במחלוקת חז"ל עוד מקדמא דנא ואף אחד מגדולי פרשני המקרא, רד"ק [=ר' דוד קמחי, 1160-1235] מציג זאת בפירושו לפסוק [שופטים כ', כ"ח]: "ופינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן עומד לפניו" [=לפני ה', כדי לשרת בקודש]. ואכמ"ל. וגילוי נאות הוא לציין שטענת כותב המאמר היא כאותם הסוברים ש"פינחס אינו אליהו הנביא". וזאת, "משום האירועים השונים ופערי הזמן והמקום" [מדרש גם] וכל מה שרצו חלק מן החכמים שטענו ש"פינחס הוא אליהו" הוא להדגיש את האופי המשותף של שני האישים, הקנאות לה' יתברך.

מכל מקום, בפסוקיה האחרונים של פרשת השבוע הקודמת, פרשת "בלק" התורה מספרת בצער רב על כך שחלק מגברי עם ישראל החל "לזנות אל בנות מואב" ואף אחד מנשיאי "בית אב לשמעוני", זמרי בן סלוא הרשע הגדיל לעשות והעז "לקרב" את כוזבי בת צור המדיינית המרשעת "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל". העם עמד המום ופעור פה כנגד המעשה המיני הנקלה והזדוני שביצעו לעין כל שני הרשעים ונשאר קפוא על מקומו. הם היו ב"שוק טוטלי" מעוצמת חוצפת המעשה הנפשע ותגובתם הייתה פסיבית וכל "אקטיביותם" התבטאה בכך "והמה בוכים פתח אוהל מועד". אף משה רבנו, הגדול והחזק מכולם לא ידע את נפשו מרוב אכזבה, צער וכעס וחז"ל ביטאו זאת יפה בלשונם הציורית והמליצית: "נתעלמה ממנו הלכה". ודו"ק.

פינחס היה היחיד מכל עדת ישראל אשר אזר עוז בנפשו, שינס כגבר חלציו, נטל על עצמו סיכון חיים מחושב, ניגש למשה ושאלו: רבנו, מה עושים במקרה דנן?! הוא ממשיך "ומנער" את משה ההמום בשאלתו: וכי כבוד מו"ר שכח את ההלכה שנלמדה בחברותא בבית המדרש: "שכל הבועל ארמית [=גויה] קנאים פוגעים בו"?!. או אז, משה מגיב ואומר לו: "קריינא דאיגרתא, איהו ליהווי פרנווקתא" [=הכרוז/הקריין של האיגרת, הוא יהא השליח], דהיינו: משה, כביכול, אומר לפינחס: אדרבא! קום והיה הראשון לבצע את אשר "נכתב באיגרת". וגם אומנה, "בגבורת לב וגוף פינחס נכנס לאוהל הזימה והתועבה והורג את שני הרשעים" [על-פי מדרש גם] ו"בו ביום, נעשו לו י"ב ניסים".

על מעשהו הכביר של פינחס שנעשה מתוך מסירות נפש עילאית ושהיווה "מעשה הצלה לכלל עם ישראל" זוכה פינחס לקבל מידי "הוועדה האלוהית לעיטורים ומדליות" את "אות הגבורה", קרי: האות והעיטור הגבוה ביותר "למי שהצטיין במעשה גבורה בשדה הקרב או בתחום אחר" [על-פי המילון החדש]. פינחס מצטרף, בקול תרועה רמה, אל פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של העם היהודי לדורותיו. פינחס מקבל עוד בחיי אביו אלעזר את תפקיד הכוהן הגדול וכהונה רמה וחשובה זו תימשך לזרעו ולזרע זרעו לעד. פינחס, לבדו, במערכה על קידוש ה' והצלת העם, נטל על עצמו משימה שיכלה לעלות לו בחייו וכבר חז"ל בדברי קודשם במספר מקומות ציינו את העובדה "שעמדו עליו מבני שבט שמעון לפגוע בו וירד מלאך משמיים ונגף בהם" [על-פי במדבר רבה]. אמנם, המעשה של פינחס, נראה על פניו, כמעשה רצח מיותר ובטוחני, שלדעתם של "פעילי שלום" ו"שוחרי דמוקרטיה" [עכשוויים, כמו גם בעבר הרחוק] המעשה "גרם לפירוד וחוסר שלום בקרב השבטים". לדעתנו, טענה ברוח זו היא טענה מגמתית, שטותית ואיוולת גדולה. אדרבא, איפכא מסתברא!. במעשהו של פינחס היה "מעין חידוש הברית בין העם ואלוהיו ובכך השכין שלום ביניהם" [מדרש גם]. אשר על כן, פינחס ומעשהו ההירואי יכולים ואמורים לשמש כמודל לחיקוי לדורות הבאים ובעיקר במקום "שאין אנשים".

הרשוני לסיים בדבריו הנלבבים של אחד מגדולי ומענקי פרשני המקרא במאה הקודמת, הלוא הוא הגאון ר' שמשון בן ר' רפאל הירש [=רש"ר הירש, 1808-1888]. דברים שהיו נכונים בעבר, כמו גם ואולי, בעיקר "בזמן ולזמן הזה", כדלקמן: "פינחס אימץ ברוחו את עניינו של האחר וראה זאת כאילו זה "שלו"... מעשהו של פינחס לא היה בו משום התלבטות חיצונית גרידא, אלא הוא נבע מעומק ליבו. משום שהבגידה בדבר ה', הייתה בעיניו כבגידה בעניינו הוא. פינחס הפעיל את "זכותו" (הפרטית) ונתן לה תוקף בקרב האומה, ועל-ידי כך הציל את כל האומה מן הרעה שהייתה באה עליהם".

המאמר מוקדש להצלחת דיסק השירים החדש "אקום חצות ליל" מבית היוצר של גדול פייטני, חזני ומשוררי יהדות תימן הלא הוא מכובדנו ויקירנו ר' אהרון עמרם יצ"ו.