כשהוקמו ארבעת האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד, נשלחו פקחיו של
רון חולדאי להנחית את מלוא עוצמת השררה הבוטה כלפי הצעירים, שהתמקמו בבתיהם החדשים - "אנחנו נותנים לכם כמה שעות להתקפל מכאן, אם לא אנחנו נדאג להרים אתכם".
חלפו השעות, שפקחיו של רון חולדאי ב"מלוא נדיבותם" נתנו לצעירים לקפל את מה שעכשיו ביתם . הגיחה השנייה של הפקחים הייתה כבר חסרת אונים אל מול עשרות אוהלים ומאות דיירים חדשים, שהתמקמו אל מול בית הבימה. וכשהגיע ראש העיר למקום כדי למחזר מצגת של מלל ריק מכל תוכן , שיש בה כביכול הזדהות עם הצעירים, הוא מצא עצמו מול אמירה ברורה ונחרצת, מול אמירה כנה - אתה, רון חולדאי, כבר מזמן נציג תל אביב של מגדלים, ולא של תל אביב לצעירים.
אתה נציגה של תל אביב, הבונה דירות יוקרה ולא דיור בר השגה לצעירים בתחילת דרכם, לצעירים שהם נשמתה ורוחה של העיר תל אביב. ראש עיר אינו יכול לברוח מאחריות לצביון שיש לעיר.
מר רון חולדאי לא הבין מימינו ומשמאלו - מה מתרחש כאן. הוא לא היה ערוך להיפגש עם עוצמת זעם צודקת של צעירים, שהעיר שלהם הפכה עיר למגדלים לעשירים, ואלפי צעירים נאלצים לראות את האוהל כביתם.
הזדמן לי לעמוד יחד עם קבוצת משוררים צעירים, הנמנים לקבוצת "גרילת תרבות". לידם עמד חבר הכנסת
מאיר שטרית, מי שהיה גם שר בממשלות ישראל. המשוררים הצעירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות על-ידי דיירי האוהלים והקהל הרב . כבשה אותם שירה של המשוררת יודית שחר על המסע המייגע לקורת גג לה ולילדיה. כל מילה בשירה של יודית שחר דברה אל הקהל וריגשה אותו. הקהל הודה לה במחיאות כפיים סוערות על שהיטיבה בשירתה לבטא אותו, את כאבו.
כמוה התקבלה בהתלהבות רבה המשוררת יעל ברדה, שהרטיטה את הלבבות במסעה השירי על מה שקרה לעיר תל אביב, שעלתה על שרטון של הון נואף. בהתלהבות רבה קיבל הקהל את המשוררים הצעירים מתי שמואלוף, יהושע סימון, צ'יקו ארד. אך בין שיר לשיר ביקש חבר הכנסת מאיר שטרית לשאת את דבריו.
מאיר שטרית לא הצליח להוציא משפט אחד מפיו, כי פשוט הצעירים מאסו במלל פלקאטי נבוב, שמפאר רק את מה שעשינו כשרים ועל מה אנחנו מבטיחים לעשות.
אודה, שכאב לי לראות לידי את חבר הכנסת מאיר שטרית בחליפה מהודרת, מעונב בעניבה מנוכרת למקום לזעה ולשרב. כאב לראות חבר כנסת מתגמד, מתקפ , מבויש ומבוזה על-ידי קהל סוער. החליפה המהודרת שידרה את החדר הממוזג שממנו זה הרגע הוא יצא ואליו הוא יחזור. החליפה המהודרת לא שידרה, באתי כדי להיות אתכם כאן, לשבת אתכם כאן על החול ולשמוע אתכם.
זה קרה גם לחברת הכנסת מירי רגב. התגובה של מירי רגב הייתה היסטרית. תחת כל מיקרופון ומעל כל במה תקשורתית היא בכתה ויללה. התגובה של חבר הכנסת מאיר שטרית הייתה יותר מאופקת. כנראה, ניסיון בהישרדות פוליטית וקצת יותר אינטליגנציה עבדו לטובת מאיר שטרית, שנשך שפתיים ולא בכה בפני העיתונות על שנאלץ לנוס על נפשו בבושת פנים.
חברי הכנסת מירי רגב ומאיר שטרית, זכו לטבילת אש קשה כמו רון חולדאי. כי שלושתם שייכים למפלגות,
שלא נתנו מעולם את הבכורה להון האנושי העובד, אלא נתנו את כל תשומת הלב להון מיסטר קאפיטאל. הם לא מנעו מציאות בלתי נסבלת, שרבבות צעירים עובדים בחברות קבלן תמורת שכר עלוב ללא תנאים סוציאליים. וגם אם הם עובדים בשתי משרות האפשרות להגיע לקניית דירה הולכת ומתרחקת.
מאיר שטרית בעברו ומירי רגב היום שייכים למפלגה שלאות מ' יש יחס מיוחד בחזון של מייסד ביתר - מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ב"כיכר תחריר" של צעירי תל אביב , הממוקמת כיום מול בית הבימה, נשלחת תזכורת למדברים בשם תורת ז'בוטינסקי , ששכחו את המחויבות כלפי האות מ'.
שכחו את המחויבות לדאוג לצעירייה של הארץ הזו לדיור בר השגה.
ורק הערת אגב קצרה, כשייפתח בית הבימה החדש מול "כיכר תחריר" החדשה, שחסידי האות מ' יחשבו כיצד אותם אלפי צעירים ייהנו מתיאטרון הבימה, אם הכרטיס הזול ביותר חצה כבר מזמן את גבול המאה שקלים לכרטיס. מאה שקלים זה לא כרטיס בר השגה לצעירים. לחסידת ה-מ, השרה לימור ליבנת, חשבי על זה.
