מצוקת דיור: מצוקה מרצון

גדלתי בקריית קרניצי ובגיל 28 החלטתי לרכוש לי דירה. היו לי חסכונות נאים משלוש שנים שבהן עבדתי כמה שיותר והוצאתי כמה שפחות, וידעתי שבתוספת משכנתה על שני שליש מערך הדירה - החלום ניתן להגשמה. חיפשתי וחיפשתי באזור גוש דן, אך לא מצאתי משהו שיתאים גם לציפיות שלי מהדירה וגם לתקציב העומד לרשותי. עד שבמקרה הגיע לידיי חומר פרסומי על שכונה חדשה בלוד - גני אביב. עד אז פסלתי את האזור על הסף, אבל הפעם חשבתי, מה יש להפסיד? לקחתי את הטרנטה שלי ונסעתי לראות.

ראיתי שכונה חדשה ויפה, 5,000 דירות שנמכרו בעיקר לעולים מרוסיה ברובם זוגות צעירים ואקדמאים. רחובות נאים, מוסדות ציבור, קניון גדול שבו יש ממש הכל, אוכלוסיה איכותית, והבטחה לתחבורה מהירה לת"א. הופתעתי לגלות שבמחיר של דירה ישנה בת 2.5 חדרים בגבעתיים, אוכל לקנות פה דופלקס חדש של 150 מ"ר. כשנכנסתי לדירת הגג האחרונה שנותרה פנויה - נדהמתי מהנוף, מהאויר, מהמרחבים, מהירוק שבעיניים, מקו האופק שכולל את ראשל"צ, ת"א, פ"ת, והרי יהודה. שמתי בצד את הסטיגמות על העיר - וקניתי.

כולם התפלאו עליי. "לוד???" נדהמו, "מה יש לך לחפש בלוד?". כמובן שגם אני הייתי מעדיף לקנות דירה במגדלי אקירוב, בבניין היפה ההוא ברח' הירקון, או אפילו בנוה צדק. אבל זו הייתה היכולת הכלכלית שלי. בחיים צריך להתפשר. "אתה עובד בת"א", הזכירו לי, "אסע", עניתי - מדובר ב-20 דקות ברכב, מאז הוסיפו גם תחנת רכבת - 12 דקות לת"א.

14 שנה אני גר באותה דירה, הסטיגמה נותרה כשהיתה, אבל חוץ ממנה - הכל פה נהדר. שכונה יפה, תוססת, מלאה בילדים, עם חברת ניהול שמטפלת בבניינים, שפע של חניה לכל, אין ספור מרכזי מסחר סביבה, המולה וחגיגיות בחגים - ושקט בשאר הזמן. אני משלם משכנתה של 2,500 שקל (נשארו עוד 6 שנים) על דירה שבצפון ת"א הייתה מחולקת ל-3 חלקים של 5,000 שקל בחודש כל אחד, אך זה לא החסכון היחיד. הארנונה זולה יותר, גם הגנים, המתנ"ס, החוגים לילדים. בחנויות סביב אפשר לקנות עוף ב-5 שקלים לקילו, אבטיח ב-60 אגורות לקילו, קופסאות שימורים 4 ב-10, מסך 29 אינץ של טושיבה ב-1900 שקל. לא תתפסו אותי קונה 500 ג' חומוס ב-15 שקל, קופסת סרדינים ב-7 שקלים או מלפפון חמוץ ב-9.99. כשאני מגיע למכולת תל אביבית אני המום מהמחירים, המום מהקונים, והמום מכך ששני אלה לא מסתכלים זה על זה.

"חכם גדול, והאם תגדל בלוד ילדים?", כמובן שכן, ולכן נשארתי פה גם לאחר שהתחתנתי, הרי חברי הטוב גדל בלוד, דבר שלא מפריע לו להיות כיום מנכ"ל הייטק מצליח. מוסדות החינוך בשכונה הם מהטובים ביותר, 3 בתי ספר יסודיים (אחד דתי), חטיבות ביניים ותיכונים, והילדים איכותיים, מוכשרים, תרבותיים ויפים כמו שאפשר לצפות מכאלה שהגיעו מרוסיה: הם עוד מאלה שקוראים ספרים, רוקדים ריקודים סלוניים, ומשחקים שח-מט. אומנם לא ילדים צפונבונים של מותגים ופלצנות, ובכל זאת לא פחות מוצלחים ומחונכים.

רגע של מספרים: זוג שירצה לקנות את דירת הגג היפה שלי (ולא שאני מוכר) - 150 מטר עם אין סוף כיווני אויר, ושיש לו חסכון, למשל, של 300 אלף שקל, יצטרך להוסיף עוד 700 אלף, שהם 1166 שקל לחודש לכל אחד מבני הזוג, אם לחלק את הסכום ב-25 שנה. כמובן שבמשכנתה יש גם ריבית והצמדה, אבל למי שמשתכר משכורת ממוצעת במשק, מדובר בערך בשישית המשכורת החודשית, לא יותר. מי שזה יקר לו, ימצא בשכונה דירות זולות בהרבה, ועד חצי המחיר, ב-600 אלף שקל אפשר למצוא דירת 4 חדרים מכובדת, וגם דירות חדר זולות עוד יותר - לא חסרות. דיור בר השגה רציתם? הנה הוא, 20 דקות מכם.

אלא שחבריי מתל אביב, גם התפרנים שבהם, צוחקים כשאני אומר להם את זה. "לגור בלוד?", הם מגחכים בזלזול. לדעתם לוד זה לא מקום לגור בו, לא אופציה בכלל, פחיתות כבוד שהם לא יכולים להרשות לעצמם, לא זה המקום שהם איחלו לעצמם בסולם הדרגות החברתי, ובכלל לא בטוח שסביבתם הבורגנית תקבל אותם כלודאים. הם מעדיפים תל אביב, שהם, חולון או הרצליה, גם אם זה לא תואם את יכולתם הכלכלית ומבטיח להם מצוקת דיור מבחירה.

החלטתי להישאר פה גם אחרי שהתגרשתי, למרות שבת"א יותר קל להכיר בחורות. כשצריך אני פשוט נוסע - לא יותר מ-20 דקות עוברות מרגע שאני דורך על סף דירתי ועד שאותה סוליה ממש דורכת בתוך אוהל של אחד המוחים ברוטשילד (לא כולל 40 הדקות של חיפוש חניה בת"א). אני יודע שזה לא מגניב. יותר מגניב לגור בדיזנגוף, להזמין טייק-אוואי ולצאת פעמיים בשבוע למסעדת שרימפסים, יותר מגניב לקנות במכולת בלי להסתכל על המחירים ולגור בתוך מועדון בילויים ענק שוקק חיים 24 שעות ביממה, יותר מגניב לקנות בכיכר המדינה, ללכת ברגל לים ובעיקר להגיד ש"אני תל אביבי", אני מודה. אז אני לא מגניב, אני מתפשר.

כיום, אני לא מרוויח יותר מאף אחד, אולי אפילו פחות, אבל יש לי דירה מרווחת מאוד ואוטוטו כולה שלי, וביטחון כלכלי בצורת מיליון שקל בבנק שאותם חסכתי ב-14 השנה האלה רק מההפרש בין הוצאות המחייה פה - לאלה שבגוש דן. בני גילי מתל אביב, ובפרט הרווקים או הזוגות בלי הילדים - הם המגניבים האמיתיים, אבל להיות מגניב זה יקר. עכשיו הם חיים באוהל בשדירה, ומאשימים את ביבי שהם לא גומרים את החודש.