בתקופה האחרונה מתחוללת בישראל מהפכה. זוהי עת מעצבת, ניחוח מרענן של שינוי מרחף באוויר ועושה רושם כי אנו עדים להיסטוריה. זה התחיל עם קופסת קוטג', לא פסח על הרופאים והיום לובש חליפתו של אחד מהמאבקים המוצדקים ביותר שמדינתו ידעה - מאבק הדיור. אך לא רק בגל מחאות מדובר ולא רק בסדרת מאבקים עסקינן, אלא בהרבה יותר. מדובר בגל התעוררות המסמל ומבשר כי נפל דבר בארצנו, וציבור הסטודנטים הפנים כי הוא הציבור אשר יעצב את פני העתיד ועליו לקחת את המושכות, לומר את דברו ולהשפיע.
אגודת הסטודנטים אשר אני עומד בראשה, האמונה על ייצוגם של 45,000 סטודנטים ומהווה למעשה האגודה הגדולה בארץ, גם כן הצטרפה לאחרונה למאבק. זרעי השינוי המיוחל צריכים להתחיל ולהישתל היום, ולהמשיך ולהתפתח לשנים ארוכות קדימה. המאבק, כאמור, הינו אחד המוצדקים שידענו, אך עושה רושם שככל שהכוונה טובה, לעיתים הביצוע קצת פחות מוצלח. יש להבין ולהכיר בכך שככל שמצוקת הדיור קשה, מדובר אפוא בטיפה קטנה ובטיפה קטנה בלבד בים של אינספור עוולות חברתיות ואזרחיות שכבר ממזמן הפכו כאן לנורמה.
יוקר המחיה משתולל ומחירי המוצרים הבסיסיים מרקיעים שחקים, חלוקת השוויון בנטל הצבא מגוחכת ומקוממת, הפעם אחרונה שראש
ממשלה סיים כאן קדנציה במלואה הייתה לפני 19 שנה והבן אדם הממוצע יכול לקפוץ קפיצת התאבדות מגובה משכורת הברוטו שלו לנטו (וזה לא שהברוטו כזה גבוה). מצב זה אינו מחויב המציאות. נוצר במדינה מצב בו רובנו פראיירים. מצב בו הפכה הדמוקרטיה למיעוטוקרטיה בה הרוב דומם ומעמד הביניים כמעט קורס תחת הנשיאה הגוברת בנטל.
לא - להחלפת הממשלה
איני הסנגור של הממשלה ולא של העומד בראשה, אך יש להיות הגונים וכנים ולהודות כי לא מדובר בבעיה של הממשלה הנוכחית, ואל לנו לעבוד על עצמנו ולהפוך את המחאה לכלי ניגוח של השמאל בימין. הרי שמדובר במצב עגום המנציח עצמו כבר 15 שנה ורק הולך ומתעצם ככדור שלג - ללא קשר למפלגה כזו או אחרת. שותפים לנורמה זו היו כל ראשי המפלגות שהיו כאן ומכל קצוות הקשת הפוליטית - השמאל, הימין והמרכז.
מי שמפנה את האצבע המאשימה כלפי הממשלה הנוכחית - לוקה בבורות, או בצביעות, או שמא בשתיהן יחדיו. אם מחר הממשלה תיפול, חיש מהר יגיע ראש ממשלה אחר וגם הוא יכרע תחת הנטל הבלתי אפשרי של הסכמים קואלציונים סחטניים, פשרות אינסופיות ומינויים גרועים, ומהר מאד ימצא עצמו מחליף את המבט הנחוש והאופטימי איתו נכנס לתפקיד - במבט עגום ומתוסכל המשתקף מתנאים פוליטיים בלתי אפשריים על סף האכזריים.
ככה זה. ראש הממשלה בארצנו, כדרך קבע, מתחיל ביום היבחרו מלחמת השרדות תמידית וחסרת סיכוי שסופה ידוע מראש. כדרך קבע, תחזוק הקואליציה, עסקנות (והאמת היא שגם לצערנו לא מעט חקירות פליליות), עומדים בליבת סדר יומו של כל ראש הממשלה ותופסים את רוב זמנו. הקדשת זמן ומשאבים לקבלת החלטות, ניהול המדינה והנעת תהליכים לקידומה, הופכים לפריבילגיה רחוקה, סוג של חלום אוטופי ורוד.
בדיוק כך גם הודה השבוע בווידוי אמיץ מי שהיה שר החינוך לשעבר (מטעם מרץ),
אמנון רובינשטיין. נתניהו כבר ממזמן סימן את מצוקת הדיור כאקוטית והעלה אותה על סדר יומה של הממשלה, ויש להניח שגם נתניהו וגם ברק, שניהם קצינים בעברם, היו מחילים, עד כמה שזה תלוי בהם, חוק גיוס שווה לכולם. אך עדיין זוגות לא יכולים להתקיים ולגור בכבוד ובערך חצי מהאוכלוסיה משתמטת משירות צבאי.
מדוע זה קורה? מדוע קברניטי המדינה עומדים חסרי אונים אל מול הבעיות הברורות? התשובה פשוטה מאד. הפער בין הרצונות של העומדים בראש המדינה לבין מימושן, נקרא שיטת הממשל.
הגענו למצב בו הבעיות ברורות וידועות - אך אנו עומדים חסרי אונים אל מול פתרונן שהופך לבלתי אפשרי.
רוב הזמן המדינה עסוקה במציאת פתרונות זמניים ובסתימת חורים כדי לא לטבוע - והמוח היהודי מצטיין בזה ומפתיע כל פעם מחדש. הרי מאז ומתמיד היינו מבריקים. אומרים שפיקח יוצא ממצבים שחכם לא נכנס אליהם, ואנחנו כנראה יותר פקחים מחכמים.
חבר טוב תיאר לי לא מזמן את תחושותיו באופן מצמרר: "ישראל נרמסת ונאנסת בברוטאליות" הוא אמר, "ואנחנו נאלצים לעמוד מהצד, כבולים ובוהים בחוסר אונים...". כדי לשנות משהו באמת, יש צורך בטיפול יסודי - טיפול שורש, וזה כאמור שינוי שיטת הממשל הנוכחית. יש לעבור לשיטה בה ראש ממשלה יוכל לכהן קדנציה מלאה, במסגרתה יוכל לנהל את המדינה כראות עיניו, ללא כריעה וכניעה לחסדיהם הסחטניים והנצלניים של מפלגות קטנות שבלעדיהן לא יוכל להמשיך לכהן.
בחלוף 4 שנים, יעמוד אותו ראש ממשלה למבחן של מדינה שלמה ונוכל להחליט האם אנו מרוצים מתפקודו או לא. בין אם יצליח בגדול ובין אם ייכשל בענק, יש לתת לו הזדמנות אמיתית, שתתבטא ביכולת לעשות ולהזיז משהו מעבר למלחמת הישרדות, הסכמים סודיים, אי קבלת החלטות ופשרות אינסופיות. באותה נשימה, יש להשריש שיטה בה יהפכו השרים (לפחות רובם) למינויים מקצועיים.
החומר האנושי הבזוי פושה בביצה הפוליטית, ועושה רושם שהפכה למדגרת עסקנות ותככים בעלת סולם ערכים נמוך מדי. מינויים מקצועיים ימגרו תופעה זו. (למען ההגינות והסדר הטוב, זה המקום לציין כי ישנם בפוליטיקה גם כמה יחידי סגולה, טובים, ישרים, מוכשרים וערכיים - אך הם אינם הרוב).
הפתרון - שינוי שיטת הממשל
שינוי שיטת הממשל לשיטה שבה אפשר לקבל החלטות ולעשות משהו, זהו המפתח לרוב הבעיות - החברתיות, האזרחיות והביטחוניות כאחד. זו צריכה להיות מטרת העל הסופית של המאבק.
אילולא זאת, נמשיך להתקע במקום ולרדוף אחרי עצמנו בשיטה שמשאירה את מעמד הביניים מחוץ למשחק. עצם ההתרכזות בדיור בלבד - לא תועיל הרבה.
כפי שציינתי, כדי שביצוע המאבק יהיה טוב כמו הכוונה, על המפגינים להשכיל להפנים מהי הבעיה האמיתית, השורשית, ומכך להקיש על אופי המאבק - ובעיקר על הפתרונות המתבקשים, ע"מ שלא נגיע למצב בו פתרנו את בעיית הדיור - ונגלה שהשגנו אקמול עבור חולה סופני. יש מקום בסיסי אחד בו טמונים הפתרונות לרוב בעיותנו וזה שינוי השיטה. עד שנפנים זאת, ניאלץ להמשיך לסמוך על המח היהודי שיצילנו מהאופי הישראלי - אותו מוח יצירתי ומבריק שאמור היה להוות האמצעי העקרי לקידום המדינה, אך הפך לאמצעי ראשון להשרדותה.
צאו לרחובות להפגין ולשנות!. השאננות תחסל כל חלקה טובה במדינתנו, ותהיה זו טרגדיה גדולה (ואירונית) שבעתיים שבנוף גיאוגרפי בו הוגרלנו להיות מוקפים בעשרות מדינות ערב ששות אלי קרב ופיתוח יכולות גרעין - נובס דווקא מבפנים, על-ידי עצמנו.
ברצוני לחזק את את המפגינים, ביניהם אחיי הסטודנטים, ואת יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, איציק שמולי. בסופו של דבר השגנו בחלקת האדמה הקטנה שלנו לא מעט, ואם לא נשים לב - הכל עלול לרדת לטמיון. זוהי אחריותנו הבלעדית, כציבור הסטודנטים אשר אמון על עיצוב פני העתיד של המדינה, לדאוג לעתיד טוב ובטוח.
