כדי להבין מעט את מהות היום אשר אנו נכנסים אליו היום, ליל תשעה באב, נביא את דברי המגיד מדובנא אשר משל יום זה לזוג אשר שנים רבות לא זכו לפרי בטן, התפללו, הצטערו, צמו, נתנו צדקות, הלכו לכל הצדיקים, ביקרו אצל כל הרופאים המומחים ולא מצאו תקנה, עד אשר ריחם עליהם הקב"ה ונפקדו. כל חודשי ההריון עברו על בני הזוג בתפילה, בתקווה ובתחינה שייוולד להם זרע קודש, ירא ה', בריא ושלם וכולי.
והנה מגיעה הלידה, הבעל לקח את אשתו לבית החולים ובשמחה גדולה מחכה ומצפה לראות את שאהבה נפשו, הבן אשר חננו ה'. והנה יוצא הרופא בפנים חמורות ואומר לבעל: הלידה הסתבכה מאוד ונהייתה סכנה גדולה, אפשר להציל או את האישה שהיא תחיה והבן ימות, או את הבן, שהבן יחיה והאישה תמות. ביקש הבעל מן הרופא להיכנס רגע לאשתו ובאימה וחרדה וצער סיפר לאשתו את דברי הרופא, בדמעות ענתה ואמרה האישה, שכל חייה ביקשה לזכות בבן זכר והנה ה' זיכה אותה ומבקשת לתת את חייה והעיקר שבנה יחיה. וכך עשו, נפטרה האישה ובן נולד למשפחה, האבא גידלו במסירות גדולה מאוד, וכל חייו פטירת אמו הייתה לנגד עינו, יום השנה של אמו הוא יום הולדתו וכך 13 שנים.
ביום הבר מצווה עמד האבא וביקש מבנו: הנה אמך נתנה את חייה עליך, כעת יש זמן שאתה יכול להחזיר לה את כל אשר עשתה למענך, תעמוד ותאמר עליה קדיש לעילוי נשמתה. עמד הבן ובקרירות גדולה קרא את הקדיש מן הסידור. הצטער האב צער גדול מאוד, האימא שנתנה את חייה על הבן כך אומרים קדיש לעילוי נשמתה?! בלי מסירות, בלי דבקות?! עמד האב ואמר לבנו: בני, אתה יודע מה אימך עשתה למענך, מדוע כך אתה מתנהג? ענה הבן ואמר: מה אני אעשה, אני אפילו לא מכיר את אמי, איך אני אבכה ואיך אני אצטער על דבר אשר אני לא מכיר ולא הכרתי.
המגיד מדובנא משל זאת אלינו. הקב"ה רצה להכחיד את עם ישראל מרוב עוונותיהם אשר רבו, אך ברחמים על עם ישראל הקב"ה הקריב את ביתו, את בית המקדש וריחם עלינו שלא ניכחד. מגיע יום השנה, יום החורבן, כאותה אימא שבנה ביום הבר מצווה שלו ביקשו ממנו לומר קדיש, כך אנו בקרירות מתענים, מצטערים, וזה חורבן גדול ביותר, זה מראה על מידות לא הגונות ולא טובות. עם ישראל צריך לדעת שהחורבן הציל את חיינו ועצם קיומנו כעם וכאשר מגיעים הימים האלו ואנו מקיימים את מחויבותנו בקרירות, בלי דבקות, בלי צער עמוק מהלב, דבר זה חמור וקשה ביותר.
צריכים להיכנס ליום תשעה באב בכאב גדול ביותר ולהבין ולדעת ש"דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כדור שנחרב בו בית המקדש". המדרשים אומרים שהקב"ה ביקש מן המלאכים שלא ינחמו אותו ויתנו לו להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש. הקב"ה מתאבל, הקב"ה בוכה על החורבן ואנו הגענו לקרירות כזו, שאיבדנו את הרגש של הצער על חורבן בית המקדש.
זוכרים אנו בהיותנו בבית סבותינו הקדושים לבית פינטו ואבוחצירא, איך היה תשעה באב, הבית חשוך, כל מילה הייתה נמדדת, העצבות הייתה מורגשת באוויר, אפילו הדיבור היה בלחש וכל עניין היה אסור לדבר עליו, רק להתבונן ולהצטער על חורבן הבית ועל הגלות המרה הנמשכת. באחת השנים, זוכרים אנו, קנינו סט של משניות חדשות והבאנו אותן לבית של מו"ר זקננו רבנו מאיר זצוק"ל. הסבא הקדוש הרים קולו ואמר: אל תפתח את הספרים, תצניע אותם עד מחר, אל תיגע בהם. כל שמחה אסורה, רק ההתבוננות והצער על אורך הגלות, על הימים אשר עוברים. ההרגל אשר התרגלנו לגלות והגלות נהייתה כהרגל, וזה האסון הגדול אשר קרה לעם ישראל, אסון בתוך אסון, אסון הגלות ואסון ההרגל לגלות.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כך אומרים בכל עת וזמן של שמחה, אך דברים אלו צריכים להיות עמוק בליבנו ולא בפה בלבד, אלא לחיות את זה בכל עת וזמן. על החתם סופר מסופר, שאחד מן התלמידים החשובים שלו, רבי משה המבורגר זצוק"ל, הסתכל בערב תשעה באב בחור המנעול של החתם סופר ומצא שהחתם סופר מחזיק כוס בידו ובוכה בכי תמרורים על חורבן בית המקדש, עד אשר ממלא כוס שלם של דמעות וכשסיים למלא את הכוס, בסעודה מפסקת היה שותה את הכוס של הדמעות. אחרי שנים, גם רבי משה המבורגר זצוק"ל, בליל תשעה באב, ניסה למלא כוס כרבו בדמעות, הצליח חצי כוס למלא ולשתות. כך צריך להיות הכאב על חורבן הבית.
רבי יהושע בן לוי אמר: מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה הבית. הנה אצל מלכנו אין שמחה ואנו איבדנו הכל. ואף בימים המסוימים האלו ודאי שנתעמק ונבין את עומקם ואת הקטרוג, אשר יכול חס ושלום לצמוח מחוסר התנהגות נכונה ביום הזה. ומשתדלים אנו בכל יום, בכל ימות השנה, ובעיקר בזמנים שיש בהם כעין שמחה, לחזור על דברי הגמרא במסכת ברכות ג': אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה, אליהו הנביא זכור לטוב שמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי, לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי ומורי, ואמר לי: מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנאמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתם לבין אומות העולם, אמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך.
והנה גמרא זו תמוהה, מה ההדגשה שרבי יוסי נכנס לחורבה ורק שם שמע? וכי בתפילה במקום אחר בביתו או בבית מדרש לא שמע גם את הבת קול הזאת? ועוד מה ההדגשה על חורבה? אלא אפשר לבאר ולומר: להרגיש ולהבין צער עמוק אי-אפשר במקום עושר ונחת להרגיש, כשרוצים להרגיש כאב צריך לרדת למקום אמיתי כדי להרגיש, לשבת בארמון ובארמון לשמוע בת קול זה קשה מאוד, לכן שלמה המלך אומר: "טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה", כי בבית האבל יורדים למציאות ולאמת. ולכן רבי יוסי שמע את הבת קול רק בחורבה, ואף אנו, להבין את הצער ואת הכאב, צריכים לבנות את האווירה של הכאב והחורבן, לא לאכול בשר בימים אלו, לא לשמוע שירה, לא להסתפר וכן כל ההלכות הנוגעות לזמן ט' באב, ואז נבנה חורבה ובתוך החורבה הזאת, רק אז אפשר לשמוע ולהבין העומק של הצער של חורבן בית המקדש.
ואפשר להבין את מה שהמדרש מספר ואומר: לאחר החורבן אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו האויבים בו. הלכו הקב"ה והמלאכים וירמיה הנביא, כשהגיעו לבית המקדש הכל היה חרב, אמר הקב"ה: בוודאי זה ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אויה לי על ביתי, בני היכן אתם אהובי, היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיהו הנביא, אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחיד ועשה לו חופה ומת בתוך החופה ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקברותיהם שהם יודעים לבכות.
הכאב בשנה זאת צריך להיות גדול מאוד. ההידרדרות גדולה מאוד וכל מי שמבין, יודע שעם ישראל והעולם עומד בפני מדרון גדול מאוד ועמוק ותהום גדולה פעורה תחת רגלי העולם כולו. כל אחד באופן פרטי, והכלל באופן כללי, חייבים להכניס בליבנו הרהורי תשובה ולהשתדל לשנות את דרכינו את מעשינו, מה שהיה לא יהיה יותר. העולם אשר הכרנו משתנה מיום ליום ומרגע לרגע ומי שלא יהיה ערני להבין זאת, ימצא עצמו בחורבן איום ונורא. אנו בזמן שהקב"ה יביא דבר אחרי דבר, בעיה אחרי בעיה, עד אשר נתעורר ונשיב ליבנו לאבינו שבשמיים. לפעמים יהיה דבר ברעש גדול, לפעמים בקול קטן, אך עם צריבה וכאב בלב.
מחויבים אנו להיכנס לחורבה של כל אחד ואחד ולשמוע את הצעקה של הקב"ה על חורבן ביתו ושמימות היכלו, ולהשתדל לבנות את ירושלים על-ידי מעשים טובים בגדר בונה ירושלים. כל מצווה ומעשה טוב שמים אנו אבן בירושלים, אבן בבית מקדשנו. ולעורר ליבנו לאבינו שבשמיים. נשתדל לקבל את האבל של תשעה באב כמו שהקב"ה מצפה מבניו, ונשתדל ביום זה כל יהודי לחזק את חברו שיצום ולהסביר את עומק וחומרת הצום והאבל של ט' באב, ועל-ידי זה נקרב את הגאולה ונמתק את הדינים והרחמים יבואו וירדו על הכלל ועל הפרט בקרוב ממש.
