למה חרב בית שני ולמה זה חשוב?

"כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

"וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

"וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

"הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

"וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים - וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.
"וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?

"וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל-הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.

"וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

"וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה - גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

"וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים.

"וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. דּוּמָם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם..." - כך פותח חיים נחמן ביאליק את מְגִלַּת הָאֵשׁ, מאגדות החורבן.
"וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית אַחַת, חֲרִישִׁית וַעֲמֻקָּה, מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלְתָה וּפָשְׁטָה - וַתִּשָּׁבֵר בְּדוּמִיַּת הַבְּכִיָּה ... נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם, וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו, וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים".

שישה צומות יש לעם ישראל, ומהם ארבעה בגין חורבן בית-המקדש; תשעה באב הוא האחרון שבהם במניין, המתחיל בראש-השנה. פעם, כשהשנה העברית החלה בא' בניסן, חודש (מנחם) אב היה החודש החמישי, ובו נשרף הר הבית ונהרס בית-מקדשנו. רק הכותל המערבי שרד ממנו.

הרס בית-המקדש - אסון נורא, ששינה לחלוטין את גורל העם היהודי, בשנת 70 לספירה - לא שם קץ ליישות היהודית בארץ-ישראל, אלא רק חתם את קיומה העצמאי של ממלכת יהודה, שהקימו החשמונאים. היישות היהודית המשיכה להתקיים בארץ-ישראל עוד כמאה שנים - גם אחרי גזירות אדריאנוס - אם כי לא היה לה ביטוי מדינתי.

בדברים המופלאים, שחיבר ביאליק, מהדהדים סיפורי המקרא ואגדות, אך אין בהם להסביר את מה שאירע. מדינית, ברגע שמרדו היהודים, והפרו את השקט בפרובינציית יהודה, היה על השלטון הרומאי להשיב את השקט על-כנו בכוח. ליהודה הזעירה והמפולגת לא היה כל סיכוי להתמודד מול העוצמה הרומאית; ובכל זאת חשוב המרד, כיוון שעזר לגבש את הייחוד היהודי. גם עמידת הגבורה של מצדה ומרד בר-כוכבא, שכה מרבים אניני-הטעם לשקצם כעת (כמובן, מסיבות של תעמולה שמאלנית גרידא), חיוניים לגיבוש אותה המהות - כפי שהבין זאב ז'בוטינסקי, המקשר בין יודפת (בירת הגליל ב"מרד הגדול" נגד הרומאים) לבין מצדה (מעוז הקנאים, שהמשיכו את המרד) וביתר (מעוזו האחרון של בר-כוכבא):

"מגוב ריקבון ועפר
בדם וביזע
יוקם לנו גזע
גאון ונדיב ואכזר
ביתר הנלכדה,
יודפת, מסדה,
תרומנה בעוז והדר.

"למות או לכבוש את ההר -
יודפת, מסדה, ביתר" (שיר בית"ר).

האבל על חורבן הבית ועל הגלות היו קשים כבר אחרי חורבן הבית הראשון. "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו את כינורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהלים קל"ז, א'). ומאז רק נוספו אסונות לאומיים לכאבנו.

מגלת איכה, הנקראת בתשעה באב, מקוננת על חורבן הבית: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה; רבתי בגויים, שרתי במדינות הייתה למס. בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחייה אין-לה מנחם, מכל-אוהביה: כל-רֵעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. גלתה יהודה מעוני, ומרוב עבודה היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח; כל-רודפיה השיגוה, בין המצרים. דרכי ציון אבֵלות, מבלי באי מועד כל שעריה שוממין, כוהניה נאנחים; בתולותיה נוּגות, והיא מר-לה. היו צריה לראש אויביה שלו כי ה' הוֹגָה על רוב-פשעיה עולליה הלכו שבי לפני-צר. וייצא מבת-ציון כל-הדרה היו שריה, כאיילים לא-מצאו מרעה וילכו בלא-כוח לפני רודף ..." (איכה א', א'-ו').

אחרי שלושה שבועות של מצור רומאי ("ימי בין המְצרים") על ירושלים, שהחל בשבעה-עשר בתמוז, נשרף בית-המקדש השני, וחרבה ירושלים, למרות ש"המרד הגדול" טרם דעך. כידוע, המשיכו קנאים לשאת את אש המרד, ולחמו ברומאים - עד נפילת מצדה, כשלוש שנים אחר כך. רמץ המרד ותאוות החירות היהודית המשיכו ללחוש. יהודי התפוצות מרדו בשנת 115, בימי הקיסר טריאנוס; ויהודי ארץ-ישראל מרדו בהנחיית רבי עקיבא ושמעון בר-כוכבא כעשרים שנה אחר כך. גם אחרי שוך מרד בר-כוכבא המשיכה ללחוש גחלת החירות. יהודה לא שקטה עוד שניים-שלושה דורות, כיוון שהיהודים שאפו לחירות ולגאולה.

תשעה באב מציין לא רק את חורבן הבית השני, אלא צבר אסונות, שאירעו לעמנו בתולדותיו. "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו ..." - כותב הרמב"ם:

"ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ [בעקבות חטא המרגלים]; וחרב הבית [המקדש] בראשונה ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור [ביתר; במרד בר-כוכבא] היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול [בר-כוכבא] ודימו כל ישראל וגדולי החכמים [למשל - רבי עקיבא] שהוא המלך המשיח, ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום [רומא] את ההיכל ואת סביביו, לקיים 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ'" [משנה תורה לרמב"ם, הלכות תענית, פרק ה', הלכות א'-ג']. ויש המוסיפים עליהם את גירוש ספרד ואפילו אירועים בשואה.

ומעניין לציין, כי תשעה באב אינו המועד המדויק לחורבן בית ראשון ולחורבן בית שני, אך המועד התקבל על-ידי חכמים - כפי שמעידה מסכת תענית. ויש הנוהגים המשך אבלות בעשרה באב.

אבי המנוח היה מסייד את הבית כל שנה, לקראת הפסח. תמיד תמהתי על שלא סיים את המלאכה, והותיר על אחד הקירות שטח לא-מסויד. "זכר לחורבן", אמר, כשהעזתי לשאול. שנים תמהתי על כך, ולא הבנתי, שהרי נולדתי אחרי שהוקמה המדינה, שנחזתה כתשובה הניצחת לגולה ולחורבן. וכידוע, יחד עם השבועה לזכור את ירושלים, שובר החתן כוס לזכר החורבן - אפילו שחלפו כמעט אלפיים שנה מאז.