האם המידע המופיע בתקשורת - המודפסת, המשודרת או הכתובה באינטרנט - הוא אמת עובדתית, או אולי המדובר בעיוות האמת שהקשר שלה למציאות הוא מקרי בהחלט או כמעט ולא קיים? לשאלה זו יש חשיבות יסודית הניתנת להבהרה בדוגמה מתחום המזון. לפני שאנו צורכים מוצר מזון כלשהו אנחנו נוהגים להקפיד ולברר האם הוא טרי, מה מועד התפוגה של המוצר, מאילו חומרים הוא מיוצר, מהם תוספי המזון שבו, מה יכולות להיות השפעותיו השליליות של צריכת המוצר הספציפי על גופנו, ורק אחרי כל הבדיקות האלה אנו מכניסים אותו למערכת העיכול. לא כך אנו נוהגים בצריכת מידע.
כנראה מטעמים היסטוריים נוטה "עם הספר" היהודי להאמין למילה הכתובה והוא מוכן לאחסן בזיכרונו - ללא כל בדיקה ביקורתית - את כל מה שמניחה התקשורת על שולחנו. והמידע הזה - נכון, שקרי, מסולף בזדון או בשוגג, או שהוא תולדה של אינטרסים נסתרים - מאוחסן לנצח נצחים ומשמש בסיס לגיבוש דעה או עמדה פוליטית. דוגמה שכבר הפכה לשם דבר בתחום העיתונות-מטעם הציג בפני העולם עיתון המפלגה הסובייטית "פראבדה" אשר בניגוד למשמעות שמו (אמת) היה למעשה מוצר-כזב תקשורתי ששירת אידיאולוגיה קומוניסטית מבלי לחשוף בפני ציבור קוראיו את העובדות הסותרות את מטרותיה.
כולנו צרכני תקשורת - איש איש לפי נטיית ליבו ודעותיו. אך כדי להיות צרכן נבון עדיף לפעול מתוך הנחת היסוד הספקנית מאוד הקובעת כי מה שכתוב בעיתון, או משודר במדיה האלקטרונית, הוא בסך-הכל מה שכתוב או משודר - ולא יותר מזה.
אחד המכשירים החשובים לצריכה נכונה ובררנית של עולם התקשורת, חוקיו ותקנותיו וכן איזו משמעות יש לייחס למידע שחושפת בפנינו התקשורת - הוא ספר חדש פרי עטו של הפרשן המשפטי הוותיק והמנוסה
משה נגבי, שראה אור בימים אלה במסגרת ספרי הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בכותרת: "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל". עיון בספר אינו יכול שלא להביא את הקורא בו למסקנה העגומה כי בתחומים רבים העיתונאים אינם מכבדים את החוק ואת תקנות האתיקה של מקצוע העיתונאות, אולי מתעלמים מהם, ואולי סתם אינם מכירים אותם. למשל:
- חובת העיתונאי לבדוק נכונותה של ידיעה לפני פרסומה במקור המהימן ביותר - לא תמיד מתבצעת;
- עיתון ועיתונאי יבדילו בפרסום בין ידיעות לבין דעות - העיתונים כיום מלאים בתערובת של שני הדברים;
- אסור על העיתונאי לפרסם שם או פרטים מזהים של אדם שנפגע או נהרג לפני שהידיעה הובאה לידיעת משפחתו מפי גורם מוסמך, וכבר ראינו חריגות נוראות בתחום הזה;
- עיתון או עיתונאי חייבים לכבד את העיקרון היסודי שכל אדם הוא חף-מפשע אלא אם כן נמצא אשם בדין;
- מו"ל של עיתון או בעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לה - ומי בדיוק המו"ל שעושה זאת?
- אסור לעיתונאי לעסוק בתשדירי פרסום - והרי אנו שומעים השכם והערב קולות עיתונאיים המוכרים לנו, מקריינים פרסומות מעל גלי האתר;
- אסור לעיתונאי להשתמש לשם השגת מידע באמצעים פסולים כגון: סחיטה, איום, האזנות סתר וחדירה שלא כדין לתחום הפרט - ודוגמאות לא חסרות.
כאשר בוחנים את הכללים האמורים לחייב את התקשורת מול המציאות היומיומית, קל מאוד לראות כי ספרו של נגבי הינו מעין מראה המוצבת אל מול פניה של התקשורת והתמונה הנשקפת עגומה. לי אישית הזכירה התמונה הזו את הפזמון החוזר בשירו העצוב של שארל אזנבור
1 "איך את נראית, איך את נראית". שהרי ברור לכל כי בתקשורת הישראלית כללים לחוד ומציאות לחוד. ואכן, למרבה הצער, כפי שמציין זאת בצדק משה נגבי, אין לאתיקה העיתונאית שיניים וכי היומרה לחייב בכללי האתיקה את כלל הקהילייה התקשורתית היא פשוט נבובה.
עיתונות צהובה
ההינתקות מהעיסוק המקצועי ברמה הראויה של רבים במקצוע העיתונאות, דרדרה את רוב אמצעי התקשורת בישראל בשנים האחרונות לרמת דיווח "צהובה" שמחוז חפצה אינו בהכרח העברת מידע רלוונטי, אמין, מדויק וחשוב. בהקשר זה ניתן לתאר את הבעיה שבפניה ניצב צרכן התקשורת באמצעות שתי דוגמאות.
א) הראשונה - מן ההיסטוריה של יוון העתיקה - מספרת כך:
יום אחד הגיע אל סוקרטס מכר נסער ושאל בהתרגשות-רכילותית: "אתה יודע מה שמעתי על דיוגנס?".
"לפני שאתה מספר לי", הגיב סוקרטס, "אני רוצה לבחון אותך במבחן קטן שאני מכנה 'מבחן המסנן המשולש' כדי שנוכל לסנן את הסיפור שאתה רוצה להביא לידיעתי. במסגרת זו המסנן הראשון הוא "האמת". האם אתה בטוח לחלוטין שמה שאתה עומד לספר לי הוא אמת?"
"לא," השיב האיש "למעשה רק עכשיו שמעתי את הדברים ועדיין לא בדקתי אותם."
"בסדר," אמר סוקרטס, "אם כך אתה לא באמת יודע אם מה שאתה רוצה לספר לי נכון או לא. עכשיו ננסה את המסנן השני, המסנן של "הטוב". האם מה שאתה עומד לספר לי על דיוגנס הוא משהו טוב?"
"לא" הגיב בן השיח. "להפך".
"אם כך", המשיך סוקרטס, "אתה רוצה לספר לי על דיוגנס משהו שעשוי להיות רע, למרות שאתה לא בטוח שהדבר נכון."
המכר הנבוך משך בכתפיו בתמיהה אך לפני שיכול היה להגיב המשיך סוקרטס ואמר: "אתה עדיין יכול לעבור את המבחן, כי עדיין קיים המסנן השלישי, שאני קורא לו מסנן "השימושיות". האם מה שאתה רוצה לספר לי על דיוגנס יהיה שימושי לי?"
"לא, לא באמת" , הגיב האיש.
"ובכן," סיכם סוקרטס, "אם מה שאתה רוצה לספר לי הוא לא נכון ולא טוב ואפילו לא שימושי, למה לך בכלל לספר את זה לי או למישהו אחר?".
עד כאן הסיפור. אם להשליך ממנו על שיטות סינון המידע הנהוגות כיום בתקשורת נראה כי עורכי החדשות וחלק גדול מן העיתונאים לא שמעו על סוקרטס.
ב) הדוגמה השנייה היא פרי עטו השנון והציני של מרק טוויין, אשר הביע את דעתו על העיתונות של ימיו והיא נכונה קל וחומר לתקשורת של ימינו. וכה אמר טוויין, בתרגום חופשי: אם אינך קורא עיתון - אין לך מידע. אם אתה קורא עיתון - אתה ניזון ממידע מוטעה
2.
האיום על חופש העיתונות: מצד הבעלים
פרק חשוב וייחודי בספרו של נגבי עוסק, איך לא, ביכולתם של הגורמים השולטים בעיתונים ובתקשורת לקבוע מה יהיו התכנים שבהם תעסוק התקשורת ומה תהייה הטייתם.
כותב נגבי: "אין די בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון ומפני חוקים המצרים את צעדיה... מוקד רב עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמות הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת. הללו נהנים מכוח עצום להגביל את הנגישות לבמות התקשורתיות שבשליטתם וגם את התכנים המתפרסמים בהן - והם משתמשים בכוח הזה כדי לצנזר, לעוות או להצניע מידע ודעות שאינם לרוחם או שעשויים להזיק להם... ל"צנזורה" שמפעילים הגורמים החולשים על העיתונות ולהתנכלות לחופש העיתונאי יכולים להיות מניעים שונים, אך בכל מקרה השלכותיהן קשות ולעתים אף פטאליות... בעל השליטה יכול לפגוע בחופש העיתונות לא רק באמצעות צנזורה על מידע אלא גם באמצעות צנזורה על דעות העלולות לפגוע באינטרסים של בעלי העיתון."
השפעתם של בעלי ההון על התקשורת אינה דבר חדש. וכבר אמר על הנושא, בעבר הרחוק, דוד בן-גוריון: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים והללו כותבים מה שהוא רוצה". נראה כי האמת המסתתרת מאחורי הדברים האלה נכונה גם לימינו אנו.
בתמצית הדברים - עצה מעשית: ספר חובה לכל מי שמקצועו תקשורת, לכל מי שמבקש לבנות לעצמו קריירה עיתונאית ולכל מי שחושש כי ביום מן הימים גם הוא יהיה קורבן לתחום שאותו ניתן לכנות "פגוע תקשורת".
