רענן שקד מצא את האשמה במצוקותיו של מעמד הביניים: מלי גרין. בעל הטור ב"7 ימים" של
ידיעות אחרונות הקדיש עמוד שלם (יום ו', 19.8.11) להתקפה אישית שלוחת רסן על גרין (שם העט של שרה פכטר) - עיתונאית חרדית ואם ל-11 ילדים. המוטו של הטור, כפי שהופיע בשער העיתון: "למה אני צריך לגדל עוד 11 ילדים שאינם שלי?"
במסווה של הבעת דעה, העמוד הזה הוא הסתה פרועה, שקרית ועל גבול עלילת הדם נגד הציבור החרדי כולו; ציבור שאני ממש לא נמנה עליו ושיש לי הרבה מאוד חילוקי דעות איתו. אני יכול רק לתהות מה היה קורה אם העמוד הזה היה מתפרסם בעיתון בחו"ל, או לחלופין אם שקד היה מחליף את "מלי גרין" ב"עאישה רמדאן" ואת החרדים בערבים.
לא אכנס כאן לכל פרטי הכזבים של שקד. רק טעימה על קצה המזלג: לדעת שקד, גרין מקבלת קצבאות ילדים של "לפחות 3,100 שקל לחודש". בדיקה באתר הביטוח הלאומי הייתה מגלה לו שמדובר ב-2,700 שקל בחודש. לדעת שקד, הוא ויתר החילוניים "מסבסדים את ההנחות המופלגות שחרדים זוכים להן בחברות הסלולר". חרדים משלמים (אולי - שקד לא טורח להוכיח) פחות על הסלולר, כי הם משתמשים בהרבה פחות שירותים וכי הם קבוצה צרכנית גדולה. אגב: גם עיתונאי ידיעות אחרונות נהנים מתעריפים מוזלים בשל היותם קבוצה גדולה.
כאמור, לא זה העיקר. בלב עמוד השטנה הזה עומדת כניסתו של שקד לעומקי הרחם של גרין, פשוטו כמשמעו. "הרחם של האישה לא שוקל לצאת אפילו להפסקת קפה... הרחם של מלי גרין הוא כמו מכונת הכביסה שלה: עובדת סביב השעון". כך ממש, במילים וולגריות, גסות ושוביניסטיות מאין כמותן. ולמה שקד חושב שמספר ילדיה של גרין - הדבר האינטימי ביותר בחייה - הוא עניינו? משום שלשיטתו, הוא מממן את גידולם בקצבאות הילדים, ב"מימון שירותי המדינה" וכך הלאה.
לשקד ממש לא משנה שגרין עובדת וכך גם בעלה. לשקד ממש לא משנה שגרין תיארה - בטור באתר הבית של ידיעות אחרונות, ynet - כיצד היא מסתדרת ואין לה טענות ודרישות. כל מה שמשנה לו, זה שהיא חרדית.
יש לי חדשות בשבילך, אדון שקד: אני מממן עוד הרבה מאוד אנשים וגופים שממש לא בא לי לממן. למשל: סטודנטים לפילוסופיה סינית או לתולדות אמריקה הלטינית, שני תחומים שאין בהם יותר מדי צורך ויותר מדי עבודה. למשל: תיאטראות מסחריים שלא מצליחים לגמור את החודש בלי סובסידיה ממשלתית. למשל: ספורט שמתנהל בשבתות וכאדם דתי אין לי שום אפשרות ליהנות ממנו. למשל: שירותי דת למוסלמים ולנוצרים. למשל: מיליארדים שנשפכו על הסדרי הקיבוצים והמושבים.
שקד מוכן בטובו לומר, כי גרין אינה שונה מישראלים רבים אחרים, המגלים חוסר אחריות בכך שהם חיים באופן קבוע במשיכת יתר. אבל - הוא נסוג מיד - בעצם יש הבדל: "זה בדיוק ההבדל בין מי שמשתין במים - ולא מעט ישראלים, בעיקר כשנדמה להם שכך עושים כולם, משתינים במים, כלומר עושים ארבעה ילדים מבלי לדעת מאיפה יממנו אותם - לבין מי שמשתין מהמקפצה על הראש של כולנו, בעודו טוען שהוא אחראי למעשיו ומימונם". וכאן חוזר שקד לתיאוריו הפורנוגרפיים, המכוונים הכי נמוך שאפשר (במיוחד כאשר היעד הוא אישה חרדית): "מלי גרין, לצורך העניין, לא רק משתינה מהמקפצה, אלא גם עושה קריירה מכתיבה על תכיפות ואופני מתן השתן שלה".
היינו יכולים לעזוב את העברית הקלוקלת, ולשלוח את שקד לעמוד האחרון של אותו מוסף, לטור של דנה ספקטור, כדי שיראה מי עושה קריירה מתיאורים הרבה יותר פלסטיים של הרבה יותר ממתן שתן. אבל שוב: לא זה העניין, ולא נסטה מן העיקר לצורך הטפל.
לדעת שקד, גרין חסרת אחריות משום שהיא אם ל-11 ילדים. אם נמשיך הלאה את קו המחשבה המופלא הזה, לפיו המדינה לא צריכה לממן את מי ש"מסבך" את עצמו, הרי שהיא אינה צריכה לטפל במי שלקה בסרטן לאחר שבחר לעשן, או במי שהתמכר מרצונו לסמים, או במי שחצה את הכביש באור אדום ונדרס. בעצם, לשיטתו של שקד, המדינה גם אינה צריכה לטפל בתינוקות חולים שהוריהם בחרו במודע להביאם לאוויר העולם; ואולי הכי טוב יהיה שהמדינה תקבע מראש מי יוכל להוליד וכמה ילדים, וגם תתנה זאת במצבם הגופני והנפשי.
הייתה כבר מדינה אחת שזה היה קו המחשבה שלה. קראו לה גרמניה הנאצית.
