האוליגרכים, שמנהלים את מרבית נפח הכלכלה בישראל, הנותנים אחד לשני הלוואות ללא ביטחונות, כמחזיקי מניות שליטה בבנקים או בחברות אחרות, מסתבכים לפעמים.
מי שקונה מניה יכול, לכל הפחות, להפסיד את כספו ולכל היותר להרוויח המון וזה הסיכון שבעל מניות לוקח. אך מי שנותן הלוואה כמו בנק, או מי שקונה אגרות חוב, שזה סוג של הלוואה, צריך לקבל את כספו חזרה!
בשנים האחרונות הלוו בנקים ערבויות לאוליגרכי ישראל, שהם בעלי שליטה בבנקים וחלק מחברות בבעלותם קרסו מסיבות שונות. ההלוואות לא הוחזרו והבנקים, עושקי האדם הפשוט (אפ"ש), רשמו במאזן סעיף "חובות מסופקים", שהוא שם מכובס לחובות אבודים. הבנקים, שהאוליגרכים הם בעלי שליטה בהם, ויתרו למעשה על מאות מיליוני דולרים לחברות שהן בבעלות אוליגרכים (בנק אחד מחק חוב לאוליגרך, בעל שליטה בבנק שני ולהפך).
הנה סיפור קטן שיכול ללמד משהו על אפשרות אחרת: באמצע שנות ה-2000 הנפיקה חברה איגרות חוב בבורסה בשווי של כ 40 מיליון שקל תמורת כ 20 אחוז משווי החברה. השקעה לא מוצלחת של הכסף הובילה למחיקה של 20 מיליון שקל. בעלי אגרות החוב הגיעו להסדר עם החברה, שהחברה תחזיק 30% מניות בלבד ובעלי אגרות החוב ממירים את אגרות החוב ב-47% ממניות החברה. כך הפכו למעשה בעלי אגרות החוב לשותפים עיקריים ויכולים לקבוע את מדיניות החברה. בהסכם זה הוגבל שכר המנכ"ל למינימום של 30,000 שקל ולמקסימום של 80,000 שקל לחודש בהתאם לביצועים. בעליה המקוריים של החברה יכולים כעת להכניס את ידם לכיסם ולקנות את המניות כדי להחזיר לעצמם שליטה בחברה. אין שום דבר בחינם!!!
על-פי אותו תקדים, המחוקק צריך לקבוע בחוק שמי שמכר אגרות חוב ולא יכול לשלם צריך לשלם במניות ובשליטה על החברה. באופן דומה אם חברה חייבת לבנק ולא יכולה לשלם, אז הבנק מקבל את המניות לתקופה מוגבלת בזמן. בזמן זה, על הבנק להעמיד את המניות למכירה חופשית לציבור כדי להחזיר את ההלוואה.
החוק מעודד הנפקת אגרות חוב בסיכון נמוך ומניות בסיכון גבוה, כדי לפתח את המשק וליצור מקומות עבודה, אבל קניית מניות קרדיט סוויס לא מפתחות את המשק. מכירת חברות ישראליות לחברות זרות וסגירתן לא מפתחות את המשק, הקמת פרויקטי נדל"ן בחו"ל לא מפתחות את המשק. ולכן כדי אולי שהמחוקק יקבע תנאי הלוואות ואגרות חוב לחברות שרוב פעילותן בארץ ויקבע תנאים גרועים יותר לחברות שרוב פעילותן בחו"ל. כך המדינה תוכל לעודד פיתוח המשק הישראלי ולא פיתוח האוליגרכים הבינלאומיים.
קוריאה הדרומית
קוריאה הדרומית היא מדינה דומה מאד לישראל. גם לה אויב קבוע וחזק ולא שפוי (תקציב ביטחון גדול). גם בה שלטו גנרלים שלא הבינו דבר במדינאות וניהול מדינה. גם לה היה חוב לאומי גדול. גם לה אין משאבי נפט וגז. גם בה היו מספר תאגידים ששלטו במשק ביחד.
בקוריאה הדרומית עלה לשלטון קים יונג-סם Kim Young-sam ושלט כנשיא משנת 1993 עד לשנת 1998. כנשיא יזם מספר רפורמות שיש לאמצן בדחיפות בארץ:
א. אישי ציבור מדרג גבוה (סגן שר, תת-אלוף, סמנכ"ל משרד ומעלה וחברי פרלמנט) חויבו לחשוף את הונם ורכושם ואת מארג קשריהם. חלק מהם סירב והתפטר.
ב. הייתה בקוריאה הדרומית תופעה ששלטו במשק מספר תאגידים מצומצם (מזכיר לכם משהו?) וחברות מוצלחות הועמדו בפני האפשרות או להימכר לתאגידים או להיסגר כיוון שהבנקים בבעלות התאגידים סרבו לספק לחברות אלו קווי אשראי. התוצאה הייתה אחת: מכירת החברות במחיר מציאה לתאגידים. הנשיא פירק את התאגידים והכריח את בעלי ההון להישאר עם ענף יחיד (על סטף וורטהימר שמעתם?).
ג. הוא עודד רכישת תוצרת מקומית.
ד. הוא העביר חוק שלא ניתן לרשום שם פיקטיבי לחשבון בנק, דבר שרווח בקוריאה הדרומית והיה חלק מהשחיתות.
ה. הוא לקח הלוואה של כמה עשרות מיליארדי דולר מקרן המטבע הבינלאומית ל 10 שנים. ההלוואה שנלקחה הוחזרה תוך 5 שנים!
התוצאה הייתה קצב צמיחה של 11%!!!!! את תוצאות מעשיו רואים היום - קוריאה היא מהמדינות הבודדות בעולם עם כלכלה חזקה וחובות נמוכים, שמתחרה במספר ענפים כמו אלקטרוניקה ורכב, ביפן.
לסיכום:
א. פירוק התאגידים בקוריאה הדרומית הניב מספר חברות מאד חזקות וגדולות בעולם כמו LG,
סמסונג ויונדאי.
ב. נראה שלא צריך תאגידים כדי להיות מאד עשיר. ראו את החברות הגדולות בדרום קוריאה, ראו את סטף וורטהימר, ואת גיל שוויד המקומיים
