בין יחסי ציבור למדיניות ציבורית

לפי השמועות, העלה נתניהו את המס על הדלק למכוניות לכיסוי עלויות הדלק של טיסות ההסברה בספטמבר. ברק כבר דאג שהעוזרת תגהץ את שלל עניבותיו ובוגי יעלון כבר הפעיל את כל צוותו האסטרטגי לצחצח את מגפיו הגבוהים. לקראת ספטמבר, ממשלת ישראל בכוננות לשואו הגדול בבניין האו"ם שבניו-יורק. אוף ברודווי, אולי, אבל אונליין לבטח - לפחות בטוויטר של משרד רה"מ ובערוץ היוטיוב של השמינייה. נתניהו הכין את כולם כבר לקמפיין יחסי הציבור המרשים בתולדות ההסברה הישראלית. בעיצומה של המערכה כנגד המהלך הפלשתיני באו"ם, גילתה לפתע הממשלה שלא רק העם הפלשתיני מתקומם אל מול הסטטוס-קוו. ספטמבר הפתיע את כולם לאחר שהתברר שיהווה המשך ואף שיא למאבק העממי נגד יוקר המחיה בישראל.

אחרי בגרויות, צבא, עבודות מזדמנות ולימודים אקדמיים, לא נראה שיש לנו משהו יותר טוב לעשות מלבד לצעוד ולהפגין. למרות שמונתה ועדה ואפילו הכנסת התכנסה באופן חריג גם בקיץ, לא נראה שיש מי שמאמין ששינוי מהותי יכול לצמוח מכל אלה. למרות שעשינו את המיטב וגם זה היה בלתי-מספיק, מי יכול להשיא לנו עצה טובה יותר מאשר להמשיך במחאה?

בעוד מספר שבועות נתוודה מחדש לייאוש שצומח אך מספר קילומטרים מאיתנו. מדובר בייאוש של מליוני פלשתינים מתהליך השלום, תהליך שהותיר את עמם ואת עמנו מדממים תחת מציאות קשה של סכסוך מתמשך. יש לקוות שהתפרצות הייאוש הפלשתיני תצליח להישמר בלתי-אלימה, לאחר ההצבעה באו"ם והתגובה הישראלית הנוקשה שתבוא אחריה. בכל מקרה, אין להניח דמיון רב מדי בין המחאה העממית בישראל נגד יוקר המחייה, לבין המחאה הלאומית הפלשתינית כנגד הכשלון עד כה בכינון מדינה פלשתינית עצמאית.
אמנם יש הבדל משמעותי בין המחאה בישראל לבין ההפגנות הצפויות ברחבי הרשות הפלשתינית. בעוד שהמחאה הישראלית הייתה למופת של איפוק מצד המפגינים והמשטרה כאחד, יהיה זה אתגר להעריך את הסיכון הביטחוני בהתקוממות הפלשתינית.

כך או אחרת, ישנם שני קווי דמיון חשובים בין המחאה הנוכחית בישראל, לבין זו הפלשתינית העתידית. ראשית לגבי הדרישה עצמה. אנו דורשים צדק חברתי והם דורשים הגדרה עצמית לאומית. כולנו דורשים קיום יותר מכובד ועצמאי ממה שמתיר לנו המצב הקיים. שנית, לא צדק חברתי וגם לא פתרון מדיני אפשר לקנות בתרגיל יחסי ציבור. כפי שמינוי ועדות מומחים מדופלמות לא יערערו את סדר היום החדש בישראל, כך גם מכונת ההסברה הישראלית לא תצליח להניא את הפלשתינים מפנייה אל האו"ם. בהמשך לנקודה זו, ניכר ששני העמים כבר שבעו מ"תהליך" ונדמה ששניהם רעבים באותה המידה לפתרון של ממש.

יתכן שהממשלה ניצבת כעת דווקא בפני הזדמנות. זה עשוי להיות חודש של התמודדות אמיתית עם משברים אשר ליוו אותנו כבר עשרות שנים. כאשר העם ממלא את הרחובות זה מבטא משבר עמוק בחברה הישראלית. אפשר להגיב כלפיה בתעלולים וספינים תקשורתיים שונים, אבל אפשר גם לנצל אותה ליישום פתרונות מורכבים ונחוצים לאיזון הכוחות בין בעלי ההון לציבור העובדים.

כך גם כאשר יצאו הפלשתינים לרחובות. יהיה זה אומנם מתבקש מאליו שיתייחסו ליציאה זו כאיום ביטחוני, אך במקביל צעדות אלה הן ביטוי לתסכול דומה בקרב העם שלהם. תסכול זה הצטבר במשך עשרים שנות מו"מ לצד אינספור תקריות אלימות בינם לבינינו. האם ניתן לנצל את המהלך הפלשתיני באו"ם כהזדמנות ליישום פתרונות ידועים, מורכבים ונחוצים לא פחות מאשר בזירה החברתית בישראל? שבוע לפני הפגנת המיליון בישראל ושלושה שבועות טרם הבאת העניין הפלשציני אל האו"ם, יטיב נתניהו אם יעדיף החודש מדיניות ציבורית אמיצה ונדרשת, על-פני יחסי ציבור חלולים.