רוצחי תקוות שליט

הם רוצחים נתעבים, חלאות אדם, אחד אחד. הם רוצחים שפלים ובזויים, אשר דין צדק מחייב, לכל הפחות, את הישארותם מאחורי סורג ובריח עד אחרון ימי חייהם. עצם הגיית שמם מעוררת חלחלה, בחילה וקיא: עבדאללה ברגותי, האחראי לרציחתם של 67 ישראלים במסעדת סבארו ובקפה הלל ירושלים; חסאן סלאמה, האחראי להירצחם של 46 ישראלים בפיצוץ שני אוטובוסים; ויסאם ועלא עבאסי, האחראים לרציחתם של 81 ישראלים; עבדאללה ובלאל ברגותי, האחראים לרציחתם של ישראלים רבים. ועוד ועוד. שמות ומספרים של שטני-מוות, אשר על-פי דין צדק היו חייבים מיתה. אבל דווקא האחריות הזו, הבלתי נתפסת במושגים אנושיים, היא ההופכים את הקריאה לממשלת ישראל להסכים לשחררם, יימח שמם ויאבד זכרם, תמורת גלעד שליט לכל כך מעיקה, כל כך מייסרת, כל כך קורעת.

28 'מחבלי על', האחראים, ישירות, להירצחם של 389 בני אדם חפים מכל אשמה ופשע בני אדם רגילים, אשר בוקר אחד, כמדי בוקר, יצאו מביתם אבל שלא כמו בימים אחרים, לא שבו ממנו אל ביתם. ולבד מהם נתבעת ישראל לשחרר עוד כ–1000 מחבלים נוספים. לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו אבל בעיקר - פשעו, רצחנותו, מאסרו.

אסור לשחררם? אין שאלה. ודאי שאסור. כל בר דעת ייחרד מעצם המחשבה על שחרורם. אבל בנסיבות הקיימות, שבהן אין לישראל כל אפשרות להביא לשחרורו של גלעד שליט מבלי לשחרר את הרוצחים – אלה ואחרים - אפשר ומותר לשחרר.

ישיבתם בכלא ישראל אינה עונש עבורם. היא מחיר שהם משלמים ברצון, רבים מהם בשמחה ובהנאה, עבור מעשיהם. ככל הידוע, איש מהם לא הביע חרטה. רובם ככולם היו חוזרים על פשעם אילו ניתנה להם אפשרות לחזור אליו ולשחזרו. הם בני מוות, כולם. מהראשון והבכיר עד האחרון והזוטר שבהם.

אבל מול הכף הגדושה, העמוסה לעייפה במסת הרוצחים, ניצבת כף נגדית ועליה, רועד ומצונף, מסוגף ורזה כשלד, גלעד שליט. והיא השוקלת. והיא הנותנת.

ואסור לשכוח: גלעד שליט נחטף בגלל מחדל של הפקרות, שאננות ורשלנות. אם תג המחיר עליהן הוא כה כבד, כה בלתי נסבל וכמעט בלתי אפשרי, זה בגלל דקירתה של אמת חיים נוקבת המתמצה בשלוש מילים - על טעויות משלמים. באיחור של יותר מחמש שנים זה הזמן - אולי האחרון - לשלם.