גלעד שלנו היקר,
בשמש הקופחת מעל, על המדרכה סמוך לביתו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, אנו מנסים לעכל את העובדה שכבר 1890 יום עברו ואתה עדיין לא עמנו. כבר מעל שנה שאנו נמצאים פה על המדרכה, מנסים בכל כוחנו, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, לשבור את קיר האטימות הנמצא בינינו לבין אילו שעדיין לא שוכנעו כי אחרי כל כך הרבה ימים, חודשים ושנים, אחרי כל כך הרבה טעויות, אחרי כל כך הרבה אוזלת יד - הגיע העת להשיב אותך הביתה.
אנחנו פה. לא ויתרנו, לא הרמנו ידיים, לא נכנענו, לא נשברנו. ואנחנו לא לבד. גלעד יקירנו, רבים רבים מהאנשים שאתה לא מכיר, שמעולם לא פגשת, חושבים כמונו, שלא ייתכן שכאשר אנחנו מדברים על סולידאריות חברתית, ועל חוסן לאומי, ועל חוזק ואמונה במדינה, נפקיר אותך לגורלך, ימים על ימים בודד ונטוש במרתפי החמאס כבר למעלה מחצי עשור.
בקיץ שעבר עשרות אלפי בני אדם צעדו למענך, מתוך אמונה שזה יניע את תהליך שחרורך. הקיץ הזה עשרות אלפי בני אדם צעדו ברחובות הערים במחאה ובקריאה לצדק חברתי, לזכות הציבור לחיות ולהתפרנס בכבוד, ואנחנו, ורבים איתנו צירפנו לקריאה הזו את הדרישה לזכותך לחיות, זכותך הכל כך אנושית ובסיסית - לחופש, לחירות.
גלעד היקר שלנו, אנחנו יודעים שכל יום שעובר הוא יום של סיוט נוסף, יום של סבל בלתי אפשרי, ימים ולילות של מחנק ובדידות אין קץ. אבל אתה חייב להאמין שאנחנו לא שוכחים אותך, לא שוכחים את העובדה שביום ראשון הקרוב תהיה בן 25, שזהו יום ההולדת השישי שלך בשבי, שיותר מחמישית חייך הצעירים "בילית" במרתף, בבור של החמאס.
אנחנו יודעים שאתה לא מבין למה הסיוט הזה לא תם, ולמה המאמצים הרבים שלנו עדיין לא נשאו פרי. אנחנו מנסים לאחוז בחיים למרות שחיינו השתנו ללא היכר, אחיך, יואל, סיים לא מכבר את לימודיו בטכניון, והדס אחותך הצעירה מסיימת בימים אלו את שירותה הצבאי. ולמרות שהאירועים האלו אמורים להיות שמחים ומאושרים אנחנו עצובים כי ממך נמנעים כל הדברים הללו.
עם כל רגע שעובר, אנחנו מנסים לטכס עצה מה עוד נדרש מאיתנו לעשות? מה עוד לא עשינו. כיצד נשכנע שאתה אינך פוסטר או דמות קרטון, או אפילו תמונה שנמצאת כמעט בכל מקום ומקום, כיצד להזכיר לכולם בארץ ובעולם שאתה עדיין שם.
בכל פעם מנסים להפיח בנו תקווה חדשה שישנה התקדמות במו"מ, אבל כל פעם מחדש אנחנו רואים כיצד משתחררים דווקא מאות ואלפי אסירים ביטחוניים מהכלא בישראל בחזרה לביתם, שכסף וכל טוב ממשיכים לזרום לידי אלו שכולאים אותך כבר שנים בצורה אכזרית כל כך, שהתנאים שאסירי החמאס (כן - אותו ארגון ציני שמחזיק בך ככקלף מיקוח) זוכים להם כאן בישראל מפליגים ומשופרים, ואף אחד לא מצליח באמת לשנות את זה למרות הדיבורים הרבים. וליבנו כבד. עד מתי?
ככל שעוברים הימים דאגתנו לבריאותך ולחייך הולכת וגוברת. הודעות ממוחזרות וחבוטות יצאו קרוב לודאי מלשכת ראש הממשלה בנוסף למאמרי פרשנות מלומדים של "מומחים" לטרור מטעם השלטון ומטעם עצמם, הודעות אשר יאמרו "עושים הכול" (5 שנים של "עושים הכול") וימשיכו להלך אימים על הציבור כאילו שעסקת שחרורך תחזיר את הטרור למדינת ישראל. כאילו שהפקרת לגורלך בעזה תמנע עשרות ואף מאות הרוגים עתידיים. לצערנו, גם כשאתה שם, הפיגועים הקטלניים והניסיונות לפגע לא פוסקים. הקרבתך לא משנה את המצב הרגיש והבלתי יציב ממילא במדינה הקטנה שלנו. בנוסף, ככל שהזמן עובר אנו רואים כיצד תחושת הביטחון של העם שלנו, של הצעירים המשרתים והמתגייסים וההורים השולחים אותם, הולכת ומתרופפת לנוכח התרת הברית הבלתי כתובה (ולא בפעם הראשונה) בין המדינה לחייליה. בין המחויבות העליונה הקיימת להחזיר כל חייל שנקלע לצרה - חזרה הביתה.
אבל אנחנו לא נתייאש, ואתה חייב להחזיק מעמד כי אנחנו חייבים למצוא את הדרך להחזיר אותך אלינו הביתה, במהרה, מחר!
אוהבים מאוד ואין סוף געגועים,
אמא ואבא
עני ומאושר? יש דבר כזה. תשאלו את ארגון הבריאות העולמי 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
