ביבי, תגיד לי למה???

אזור קדמת מזרח תיכון – / מקום, אשר תמיד נכון
הֱיוֹת מקום אוכל יושביו, / ומעורר בהם רעב
לשפוך דְמֵיהֶם בשמו, כמים; / זהו סינדרום ירושלים!

סכסוך של "שְׁנָיִם אוֹחֲזִין"¹ / הינו מושג עתיק יומין.
לְבַל שְׁכֵנִים ראשים יִמְלֹקוּ – / הציע חבר-לאומים: "יחלוקו".
טוב חריצת "משפט שלמה", / דבר אשר הוא במקומו,
אם בין צדדים שבעניין / יש לפחות אחד – חכם.

מאז ישנן כאן רק צרות / שנמשכות כמה דורות.
יש צד אחד שׁוֹקֵק סֵרוּב / כי זה וזה אצלו חשוב.
לצד שני – חלום רטוב – / (שהוא כבר בתנ"ך כתוב) –
להיות לעם סגולה, נחשב, / (אבל מוסר לו – של רָחָב²),

במשך השנים, אי-נחת / הפכה להיות יוּרָה רותחת
שמאיימת להטביע / את כל שלסביבה מגיע.

מי שֶׁנִּסָּה כאן לְפַשֵּׁר – / נֶחְרַךְ חָטְמוֹ, וְנָס מהר!
ונועזים, קבלו תשובה / של "תנצבה" על מצבה.

מי שהתחיל כאספסוף, / שֶׁדָּר תַּחְתֵּי סככות קני-סוף,
במציאות המדכדכת / חש שהוא עם, – התחיל ללכת!

ככה זה שם, וכאן בינתיים – / קם מלך בירושלים,
וביבי נתניהו שמו; / שמעוניין – רק בעצמו,
ובמימוש של מורשתו / אשר יצר לו, עם אשתו
וחרטומיו, (עד אחרון / בחר לו בשיטת גדעון
מבין לוגמים בלקיקה / ומיטיבים ללחוך פִּנְכָּה³.)

ואבו מאזן, ברמאללה, / מוחזק פחות אדוק לאללה.
אמרו עליו חלש, אפור, / אך דווקא הוא התחיל לדהור –
אם קודם הם דגלו בכוח / הוסיף הַלָּהּ: "אבל עם מוח!"
וגם למד מהיגיון / של מנהיגים כמו בן-גוריון,
מותיר את ביבי מאחור / כשלכסותו רק חור על חור,
עוסק בִּלְבַצֵּר כסאו – / וכבר מפיו – הוּצָא בִּלְעוֹ.

וכך, עברה כל היוזמה / אל אבו-מאזן, אלא מה,
(את שְׁמוֹ עִבְרֵת הוא מן הסתם – / לשם עברי: "אֲבִי-מֵיזָם"

הלה מחד – פורש כנפיים / ונתניהו – בירושלים,
כל יום מוסיף הוא תנאי חדש / כדי יסכים לעוד מִפְגָּשׁ,
כמו אותה הַמְּמָאֶנֶת / בלי שֶׁבָּרוּר מה מִתְכַּוֶּנֶת
כשהיא אומרת "לא"⁴ חַרוּץ – / זו כוונה, או סתם תרוץ?

לאבו-מאזן, על האש, / בְּסִיר גדול, תבשיל רוֹחֵשׁ,
אומות באו"ם, כֻּלָּן פתאום / עומדות בתור – כדי לטעום.
ומה עושים בירושלים? / ביבי יושב בין משפתיים...
הוא לא עזר כלל לבשל? / סופו את כובעו אוכל...

נזעק סוף-סוף המסרב / בְּכָל קָרוּא כך לְסַרְהֵב⁵:
"אל תשתתף בחתונה, / או לפחות – בלי מתנה,
ברכה שלא תהי נִתֶּנֶת / אל תצטלם עם המחותנת..."
טרחו כבר שושבינים, המון – / על עריכת הסכם ממון
וגם כתבו לראיה / את הסדרי הראייה
הכל נראה כבר ממוסד / וישראל – נותרה לבד.

אך לא אלמן כלל, ישראל, / כי מִסֻּבְּכוֹ צץ, מתגלגל,
ה"סופרטנקר", כל-יכול, / מניף דגלו לבן-כחול,
אשר פותר כל קטסטרוף / (כשכבר האש כִּלְתָה לִשְׂרוֹף...)
נשקו – הוא נשק הנאום / בו לא חֻדַּשׁ שנים – מאום,
נאום – כמו שמראש פורסם – / הוא יְשַׁנֶּה פני העולם...
עיקר בו – הצגת תכלית / במכמני שפת האנגלית,
בו הליברית ופרטיטורה / כבר מוכרים לכל פיגורה.

עצור נא ביבי רגע, יוֹק! / זה לא בת-ים פה, זה ניו-יורק,
ולכל דרדק וילד גן / אנגלית בניב די מהוגן.
נו, ניב בוסטוני מלומד / אינו מרשים כאן אף אחד.
תִּנְאָם בפני מליאת האו"ם? / רובם – כלל לא יבינו כלום,
והם יחדיו, כאיש אחד, / יֵצְאוּ ותישאר לבד
לומר את "האמת שלך" / שמאמין בה – רק הִנְּךָ,
(כי שֵׁם לך, אדון נכבד, / של איש שקרן ותיק, מוּעָד).

ומי באו"ם ישמע אותך? / יושב הראש, רעייתך,
וגם אובמה, שהפעם, / בלי ספק חנוק מזעם
כי אָנַסְתַהוּ בְּגַסּוּת / לְמִשְׁבַּתְךָ לתת חסוּת,
וזכות של וטו נַעֲלָה / עָשָׂה חוּכָא וְאִטְלוּלָא.

ולעצמו ילחש אובמה: / "ביבי, תגיד לי – למה???"⁶