|
|
דפני ליף. סמל השמאל [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לסמן פס הפרדה רחב בין העבר לעתיד
|
|
נסים גבאי
|
|
רק מפלגה עממית היא הדרך היחידה לשחק במגרש שלהם, במקום בו ניתן יהיה לגרש את המושחתים מהבית שלנו שהפך לשלהם. בעניין זה אסור להתמסמס, כי עם חלוף הזמן עלול הכל ליפול כפרי בשל בידי יאיר לפיד שיקטוף את הפירות, ואז אנשיו שאיננו מכירים כבר יסתירו מאיתנו את נוף המחאה האמיתי
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
|
כאיכפתניק חסר תקנה לשינוי פני החברה הקלוקלת הישראלית – רציתי מאוד להאמין שהקונגרס החברתי הראשון שיזמו מנהיגי המחאה הציבורית של קיץ 2011 הוא נדבך חשוב לשמוע ולהשמיע דעות אופרטיביות שכה נחוצות לנו בתקופה האחרונה.
בימים האחרונים התלבטתי רבות אם להגיע לכינוס הזה. היום (שישי) קמתי מוקדם, סיימתי כל ענייני, והכינותי עצמי לנסיעה לתל אביב. ממש ברגע האחרון כשפעמיי מנתניה דרומה – החלטתי לעשות את מה שנראה לי הכי נכון: לחזור הביתה.
מדוע חזרתי בי – כאשר לא פספסתי מעולם שום כינוס שסימן לעצמו מטרה של שינוי?!
1. את הכינוס ארגנו דפני ליף וחבריה, והוא נועד לצרכי שימור ההנהגה הנוכחית של מחאת האוהלים ברוטשילד. מה רע בכך? בהמשך.
2. שיווק הקונגרס הזה סיפר על האפשרות לכל אחד להביע דעתו בכל הקשור למחאה הציבורית, ואף להציע דרכים להמשך המאבק. בפועל: רק דפני ליף אמורה לנאום בפתיחת הקונגרס – ולאחר מכן אמורות להתכנס קבוצות במעגלי שיחות. משמע: הכניסיני תחת כנפך דפני ליף.
3. מה אני באמת רוצה מדפני ליף, או נכון יותר – למה אני לא סובל אותה ואת דמותה המקשטת את המחאה הציבורית הזו?!
א) היא לא שירתה בצה"ל, ותירוציה כיום הם שקר אחד גדול לכסת"ח.
ב) היא חתמה על עצומה נגד המדינה בגלל הכיבוש.
ג) היא טוענת למחלת האפילפסיה כנתון לאי-כשירותה לשירות בצבא – כאשר נכים קשים ממנה בהרבה משרתים בצה"ל.
ד) דמותה הרחיקה רבים שהחלו מוחים עם ניצוצות בעיניים, וכאשר ראו מי הבובה שהתקשורת ליוותה מהשנייה הראשונה כדמות המחאה – פרשו בייאוש.
ה) היא מסמלת בצורה בוטה את השמאל הקיצוני בישראל, ועם כל הכבוד לכל דעה – לא חלק אחד עם האידיאולוגיה שלו הוא שיסחף את כל העם למחאה חברתית.
ו) היא מעולם לא התהדרה בהבנה ו/או בתובנות ברורות לכאילו מאבקה, ולמעשה התנהגה כמו ילדה מופרעת בגן, שהילדים מפריעים לה בחיים כפי שהיא רוצה לחוות אותם.
4. בישראל יש צורך בשינוי חברתי מהותי, אבל הוא לא יקרה בלי שכל העם ייצא מגדרו כגוף איכפתניקי אחד מלוכד. כאשר מתברר שמחאה גדולה שפרצה בעיקר בגלל רצון התקשורת להצלחתה – נמצאת בדעיכה כאשר הממשלה לא מנידה עפעף בהבינה שמולה בסה"כ אופוזיציה המבקשת לרשת את שלטונה – נדמה כי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
5. אזרח כמוני (ועם עוד לא מעטים החושבים כך) יודע באופן מוחלט שפתרון השינוי החברתי העמוק המחויב בישראל יעבור אך ורק דרך הקלפי, ולכן השתתפות בכינוס כזה שלבטח אינו כולל את כל מגזרי המשק והחברה הוא במקרה הטוב ברכה לבטלה – ובמקרה הרע עזרה לשימור ההנהגה הנוכחית שבהונאה ענקית הרעילה את העם בדבש טבול בציאניד.
6. למרות המצב הלא מחמיא לנו בזירה הציבורית הנוכחית חייבים להמשיך ולהאמין בעתיד ובשינוי – כי למעשה הבסיס לתקווה נשאר חזק ואיתן. בדיוק כמו בבורסה: בימים אלה חווים אנו בקטסטרופה כלכלית המתפתלת ברחבי השווקים הפיננסים בעולם, אבל ללא שום ספק – גם גל עכור זה יעבור ונחזור כמו תמיד לצמיחה ושגשוג אמיתי שישליך גם על הבורסה כאן ובעולם בכלל.
